בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

מהרהוריה של רחל

רחל נדרשה לחנך כיתה ג' בבית ספר לבנות – ההתרגשות הייתה בשיאה. אני, תלמידה לשעבר, הופכת בן־רגע להיות מורה. היא נכנסה לכיתה, הלב פעם בחזקה, היא הביטה בחום ובאהבה בתלמידותיה. "כן, דף נקי וחלק. מי יתן ויהיה בי הכוח לתת ולחזור ולתת, ולקבל נחת!" – היא מהרהרת.

האם בכל יום אוכל להתרגש מחדש? האם בכל עת אהיה נמרצת, עם מלוא השאיפה להבין ולחוש, להכין שיעורים כנדרש? האם המבט החם והאוהב, הרוצה למצות את הפוטנציאל הטמון בכל אחת, ימשיך כל השנה? ומה בקשר לשנים הבאות? איך עושים את זה?

מהרהוריו של חיים:

הגיע היום המיוחל, היום לו נכספתי בשנים האחרונות – יום הנחת התפילין! תפילין של ראש, תפילין של יד, תפילין של רש"י, תפילין של ר"ת (רבנו תם).

ההתרגשות בשיאה. להניח באופן מדויק, הכבוד, האווירה, התחושה של להיות 'גדול' – להיות 'מקושר; והברכה של אמא מלווה אותי: "אותה חוויית ההתרגשות של הפעם הראשונה, תחוש עם כל הנחת תפילין בשנה זו ובכל השנים הבאות עלינו לטובה".

איך ניתן לחיות עם חידוש מתמיד?

איך פועלים על המצוות ש'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'[1]. שלא יהיו כדיוטגמא (מצוות המלך) ישנה, אלא כל יום עניין חדש?

שבת חזון חלה לעולם בפרשת דברים, הפותחת במילים: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". אומר הרבי, "אלה" – מראה באצבעו ואומר אלה. היינו שלימוד התורה של כל אחד ואחת מישראל בכל הזמנים, צריך להיות באופן שמראה באצבעו ואומר "אלה הדברים" – כאילו שומע היום ממשה רבנו[2].

איך חיים את החידוש שבכל יום, בכל מעשה, בכל מצווה? שבת חזון מלמדת אותנו לראות את החידוש!

השם של 'שבת חזון' הוא מלשון 'מחזה'. בשבת זו מראים לכל אחד ואחת את בית המקדש השלישי.

שואל הרבי[3]: הרי שבת חזון היא השבת השלישית מה'תלתא דפורענותא' – בהן ההפטרה היא מענייני פורענות. כמו כן היא השבת הקרובה לט' באב, זמן החורבן (שדיני האבלות בשבוע שחל בו ט' באב, חמורים משאר הימים) – היפך עניין הנחמה. ואיך ייתכן שדווקא בשבת זו – מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד, שעניינו שלמות הנחמה?

ירידה צורך עלייה – החידוש

אלא העניין הוא – שירידה זו היא צורך עלייה. כל מטרתו של החורבן הוא בשביל העלייה – בשביל מעלת החידוש בבית המקדש, בית מקדש חדש. וזהו שנאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שהבניין לאחר הפסק החורבן הוא נעלה יותר.

מבאר הרבי: עניינה של 'ירידה צורך עלייה' היא החידוש. כי כאשר אדם נמצא בעלייה מתמדת בסדר רגיל של עבודה, 'מעלין בקודש' – אין ניכר כל כך החידוש בדבר. החידוש ניכר רק לאחר ההפסקה של הירידה, וכך העלייה היא באופן נעלה יותר.

לכלל 'ירידה צורך עלייה' משמעויות רבות. בשיחה זו מבהיר הרבי את עניין החידוש, ואמנם, העלייה שלאחר הירידה מתבטאת בחידוש בשלושת המימדים של הבריאה – עולם שנה נפש.

החידוש של בחינת עולם

העולם נברא באופן של עליות ומורדות על מנת שנחוש את החידוש. העולם נברא באופן של "ברא אלקים לעשות"[4] – לתקן[5], כדי שיתוסף חידוש על ידי עבודת האדם, שעל ידי זה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית[6].

מסופר על ר' זושא מאניפולי, שבהלכו עם תלמידיו הביט במערכת הכוכבים – שפניהם לצד מערב ומשתחווים להקב"ה, וראיה זו פעלה אצלו התרגשות מרובה כל כך עד שהתעלף.

אם רק רוצים, ניתן להתבונן יום יום בהשגחתו המופלאה של הקב"ה, ולראות אלוקות במוחש כאן בתוך העולם, אשר אנו במעשינו ובמחשבותינו שותפים לה.

מסופר על הרב אנטבי, שגר בחלב. יום אחד פנה אל אשתו ובקש להכין מטעמים, היות ולאחר התפילה יבוא אל ביתם גביר ידוע על מנת להתייעץ עמו בקשר לעניין חשוב. האשה רצתה מאד לממש את בקשת בעלה, אך בבית אין כל. היא חפשה בכל פינה, עד אשר מצאה כמה כפות של סולת. "אכין בעבורם דייסה" החליטה, "אך דייסה מסולת ומים?! הרי אין לה טעם, והעשיר רגיל לכל מיני מטעמים ולכל המעדנים…"

בצר לה החלה בהכנת הדייסה, אך ליבה מר לה. "כה רוצה אני לכבד את בעלי, ולקבל אורחים כראוי…" הרהרה, ודמעות של תחינה זולגות מעיניה: "אלוקים, הרי בידך הכוח והגבורה, בידך לשנות את טבע המאכל. אנא, אלוקים, הוסף טעם של גן עדן במאכל…" בוחשת בקדירה, דמעות בעיניה, ושפתותיה לוחשות תפילה.

הרב הגיע הביתה ועמו גביר העיירה. הם שוחחו בערנות, ולפניהם הוגשו קעריות הדייסה. רק משום כבוד הרב נאות הגביר לטעום ממאכל "בזוי" זה… אך ראה זה פלא – הטעם מתוק מדבש. מעודו לא התענג על טעם מופלא שכזה. כאשר חזר לביתו, ביקש שיכינו לו מטעמים כמו אשת הרב… רק אז התברר, שהתבלין היה תבלין של "גן עדן".

האשה בכוח תפילתה, בכוח אמונתה, בכוח רצונה הכן והפנימי לגרום נחת לבעלה, מצליחה לשנות את טבע המאכל ולגרום שינוי בעולם.

ואכן, בכוח ההתבוננות בבריאה המתחדשת בכל רגע ורגע, ואשר אנו על ידי מעשינו שותפים להתחדשות נפלאה זו, יכולים אנו לעורר התפעלות מחודשת בכל מעשה, ולהזכיר לנו שבכל עת אנו יכולים לעמוד במקום חדש וגבוה יותר, וממילא להגיע אל יעד חדש – נעלה יותר.

החידוש של בחינת שנה

'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' – כל יום מורכב מ־24 שעות כפול 60 דקות, אך כל יום וכל רגע יש לו משמעות אחרת.

כשנתבונן בשיחותיו הקדושות של הרבי, נגלה שכל שבת היא מיוחדת במינה. כי לכל שבת עניין אחר, נעלה וגבוה מכל השבתות הקודמות לו באותו תאריך, היות וכבר עלו לדרגה גבוהה יותר.

הימים הנוראים אינם כמו ימי חנוכה או תשעת הימים. ניכר בעליל שאלו ימים שונים. אשה בעלת תשובה סיפרה, שבימי הבראשית שחיפשה רוחניות, קמה בוקר אחד, עלעלה בין דפי הסידור, והמילה תענית ריצדה מול עיניה. היא החליטה באותו היום לצום, להתחבר אל ה'רוחני'. כשהלכה למדרשיה – שמעה מפי המרצה שיום זה הוא י"ז בתמוז – יום תענית!

היא בטיפוסיה בקודש, חשה והרגישה את מהותו של היום בלא יודעין… ועלינו "לחיות עם הזמן", ולנצל הזדמנויות חדשות.

סיפר רבה של צפת הרב שמואל אליהו, בנו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל: בחג השבועות הגיעה אמו, אשת הראשון לציון, לבקרו בטיפול נמרץ. הוציא הרב בקבוק בושם – שי לקראת החג. היא תמהה, גם במצב רפואי קשה הוא דואג לה למתנה?! והוא בשלו, הרי יש מצווה לשמח את האשה ברגל…

אף היא הייתה ראויה לכך, מספר הרב אליהו. לפני השידוך, הייתה אשתו סגן מנהל בנק. כאשר נודע שהיא מעוניינת להשתדך עם בן ישיבה (באותה תקופה היו בכל הארץ כמאתיים וחמישים תלמידי ישיבה בלבד), ניסו למנוע אותה מכך, בטענה שלאשה כמוה מתאים להשתדך עם אדם 'משכיל' יותר. אך היא ידעה מה עיקר ומה טפל ובחרה בבעל תלמיד חכם. והנה בעלה, הראשון לציון, מנצל את הזמן המיוחד, על מנת לשמח ולהזכיר חסד נעורים…

את החשיבות של ניצול עיתות מיוחדות ניתן לראות גם בפן אחר. מספרת הגב' שפרה מורוזוב: בזמן השואה היא שהתה במחנה בהולנד, יחד עם בני משפחתה. התינוק שנולד לאשה במחנה בו היו, לא שרד את התקופה. אך האם, במקום לחיות את הסבל והיגון, ניצלה את היותה מינקת והניקה שני תינוקות שהיו זקוקים לחלב אם. בן ובת, שב"ה עברו את מאורעות השואה, והקימו בתים לתפארת.

ניצול הזדמנות באופן הנכון!

ההתבוננות במהות הזמן וביוקר הזמן המתחלף, אמור לעורר בנו את ההתחדשות ואת התרגשות העשייה העכשווית בכל רגע. שנה היא מלשון הישנות ושינוי – בכל עת יש לנו הזדמנות מחודשת לעשייה ולפעילות.

החידוש של בחינת נפש

שואל הרבי[7]: אם האדם נברא על מנת לפעול בעולם, מדוע בריאתו היא באופן כזה שמזמן לזמן מוכרח הוא לישון. ועד שהסדר הרגיל אצל רוב בני האדם הוא שישנים בכל יום כמה שעות, ועד שמונה שעות[8], כמרומז בפסוק[9] "ישנתי אז ינוח לי" – אז בגימטרייה שמונה, שעות השינה.

שעות אלו מהוות הפסקה במילוי תכלית בריאתו של האדם – לשמש את קונו, ואם כן מדוע כך ברא אלוקים את עולמו? לכאורה, האדם יכול היה להיברא באופן שיעבוד וימלא את תפקידו ברציפות, ולשם מה זקוק הוא להפסקה – שהנשמה עולה עייפה, ומחזירה אחר כך הקב"ה בריאה חדשה ורעננה?

והביאור הוא, שהטעם לבריאת האדם באופן זה היא כדי להדגיש את החידוש בעבודתו. כי דווקא ההפסקה מעוררת את החידוש – 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', וזה שגם אומות העולם זקוקים לשינה, הוא רק על מנת שלא תהיה נתינת מקום לומר שיש מעלה לאומות העולם לגבי בני ישראל, שאינם זקוקים לשינה.

הילד זקוק לחידושים ורעננות

כתוב במדרש רבה, שלאחר ירידת גשם – הדגים יוצאים לקצה הים ועולים למעלה, כדי לטעום ממי הגשם. ונשאלת השאלה: הרי הדגים מצויים כל חייהם במים, ולשם מה עליהם להוציא את ראשיהם בעת הגשם?

אחת התשובות לכך היא, שהגשם מביא מים חדשים, רעננים. הדגים רוצים חידוש, רעננות.

גם ילדינו מחפשים רעננות והתחדשות. אם החיים בבית טובים, אבל משעממים, ללא רעננות – הילד לא יהנה מהם. אם המורים או ההורים רואים שלילד משעמם בקיום תורה ומצוות, עליהם לנסות להפיח רוח חיים, התלהבות וחיות בחיי התורה והמצוות, בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". כאשר התורה היא תורת חיים – "וחי בהם", כשיש חיות ושמחה, אזי התורה משמשת כמקור להשראה.

אם המחנך או ההורה חוזר על אותם דברים שוב ושוב ללא חיות והתלהבות, אלא באופן משעמם – אז חלילה "לא זכה, נעשית לו…"

אחת הדוגמאות הנפוצות לעניין, היא נטילת שיחה של הרבי ולימודה בצורה משעממת. זה נכון שדברי הרבי חיים ומלאי תוכן, אבל אם לא נותנים לילד את הדוגמאות, את השמחה ואת הרלוונטיות של השיחה – גוררים אותו בהכרח למקום של שעמום, אשר גורר אחריו חוסר אהבה לתוכן שלמד.

התחדשות ורעננות בבית

את ההתחדשות שבנפש, והכוחות הבלתי נדלים של האשה על מנת להוסיף ולעלות, ולאפשר לבעלה להגיע אל דרגות גבוהות, ניתן ללמוד מהאר"י ז"ל החי ורעייתו, שיום פטירתו הוא ה' מנחם אב.

הוא היה יוצא למשך השבוע אל גדות הנילוס במצרים, על מנת להתבודד ולעלות מעלה מעלה בהיכלות התורה והקבלה, והיה בתענית דיבור. בשבת היה מגיע אל בני ביתו, ואז מדבר בלשון הקודש. יכולה הייתה האשה הצעירה להתלונן, אך היא קיבלה את בעלה במאור פנים, ועודדה אותו בדרך עבודתו. ובוודאי אף עבדה על עצמה והתעלתה יחד עמו.

אף הוא השיב לה כגמולה הטוב, וכך כתוב בספר "שבחי האר"י": "האר"י ז"ל היה מפיק כל רצונה של אשתו, גם אם לא הייתה ידו משגת כל כך".

דוגמא מוחשית מבית המלכות

הרב לייבל גרונר, מזכירו של הרבי סיפר: במהלך ימי ה'שבעה' על הרבנית חיה מושקא, ישב הרב גרונר עם הרב קליין בחדר למטה, ובדיוק נכנסה העוזרת הכושית שנהגה לבוא לנקות את הבית. היא הכינה לעצמה כוס תה, ישבה ובכתה.

אמר לה הרב גרונר: את בוודאי אהבת מאוד את הרבנית. והיא ענתה: "כן, אבל לא על כך אני בוכה. אני בוכה בעיקר על בעלה שאיבד אשה מקסימה.

"את הבעל איני מכירה טוב כל־כך, אבל אומרים שהוא מנהיג גדול מאוד, אדם עסוק ביותר. נראה שהוא עובד קשה, לא מתפנק. הוא היה מגיע הביתה בכל ערב עם השקית שלו, ואשתו נהגה לצאת לקדם את פניו. היא הכינה לו כוס תה, ובכל ערב הם ישבו ושוחחו כעשרים דקות. אמנם את תוכן דבריהם לא הבנתי, כי הם דיברו בשפה שאני לא יודעת, אבל באותן עשרים דקות הבעל היה נינוח, רגוע, שליו, והיה נראה כאילו אין לו אף דאגה ולא מצפה לו שום עבודה בחיים… והאשה הזו ידעה מצידה להעניק לו את ההקשבה, ההזדהות. על כך אני בוכה"…

מתיאור ההנהגה הזו של בני הזוג המלכותיים, אנו יכולים להקיש וללמוד על ההנהגה בביתנו.

בית שיש בו שיתוף, הזדהות והוא מקרין שמחת חיים, מנוחת נפש, תקשורת בריאה, וידיעה שהתורה והמצוות מנעימים את הבית ומקרינים אושר – אוצרות אלו לא יסולאו בפז. הילדים והוריהם פשוט ייהנו להיות בתוך הבית, ולקלוט את שפע הנועם והשלוה שבו.

ההתבוננות בתכלית בריאת האדם בעולם, ההתבוננות מידי בוקר בחידוש נפשו של האדם – מעוררת רצון לחידוש בעבודתו שלמעלה מרגילותו. כי "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה פעמים ואחת"[10], וזו הפעם המאה ואחת קשה יותר, וכך מעוררת את הכוחות המחודשים, עד שיש בכוחה לשנות את טבע מידותיו.

החידוש של בחינת עולם, שנה, נפש

יצאנו למדים, שההתבוננות בשלושת הממדים של הבריאה – עולם, שנה ונפש – מעוררת אותנו להתחדשות מתמדת.

נשנן לעצמנו:

עולם – אנו יכולים לעמוד במקום חדש ולהגיע גבוה יותר!

שנה, זמן – יש לנו הזדמנויות חדשות בכל עת!

נפש – יש בנו את הכוחות להוסיף, לשנות ולייעל!

מי יתן שנעשה ונצליח, ונגיע אל "תורה חדשה מאתי תצא".

מקורות


[1] רש״י יתרו יט.

[2] ש״פ חזון תש״נ.

[3] שם – שיחת קודש.

[4] בראשית ב, ג.

[5] רש"י שם.

[6] לשון חז"ל – שבת קיט, רע"ב.

[7] שיחת קודש הנ״ל – ס״ד.

[8] רמב״ם הלכות דעות פ״ה ה״ד.

[9] איוב ג, יב.

[10] תניא פרק טו.

מאמרים אחרונים

מזלו של חודש אייר

מזלו של חודש אייר הוא שור. מזל זה, שהביאו מבבל. השור וקרני השור הם גם סמל למלחמה. השור מסמל את חרישת השדה, ככתוב: ״ורב־תבואות בכח

קרא עוד »

הקמת ישיבת ״תומכי תמימים״

הרבי הרש״ב, הנשיא החמישי לשלשלת אדמו״רי חב״ד, הקים את ישיבת ״תומכי תמימים״. על יסודה הוא כותב[1]: ״במשך שנים, הייתי מודאג ומלא צער ממעמדם ומצבם הרוחני,

קרא עוד »

הבסיס לתורת החסידות עמידה על האמת

אני רוצה ללמוד תורה לפני כארבעים־חמישים שנה ארע המעשה: בן למשפחה אמריקאית רחוקה מתורה ומצוות הלך לפני בר המצווה ללמוד על משמעות העלייה לתורה. התעורר

קרא עוד »

השינוי שחל בעולם מאז מלחמת המפרץ

העולם תמיד נגדנו? אם נתבונן בהיסטוריה של עם ישראל נראה שעמנו ידע גזירות ורדיפות מאז היותו לעם וזה ממשיך בלי הפסקה אצל שונאי ישראל שבכל

קרא עוד »

גויים עושים חסד

ארה"ב עושה חסד אם מתבוננים בהיסטוריה העולמית הרי תמיד, בניגוד להיגיון הפשוט, שבמלחמה יש רק מפסידים, היו מלחמות בלתי פוסקות בין העמים. אחדות מהמדינות התנהגו

קרא עוד »

דרשות לשבת

מזלו של חודש אייר

מזלו של חודש אייר הוא שור. מזל זה, שהביאו מבבל. השור וקרני השור הם גם סמל למלחמה. השור מסמל את חרישת השדה, ככתוב: ״ורב־תבואות בכח

קרא עוד »

הקמת ישיבת ״תומכי תמימים״

הרבי הרש״ב, הנשיא החמישי לשלשלת אדמו״רי חב״ד, הקים את ישיבת ״תומכי תמימים״. על יסודה הוא כותב[1]: ״במשך שנים, הייתי מודאג ומלא צער ממעמדם ומצבם הרוחני,

קרא עוד »
השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן