אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."
בפירושו לפסוק הראשון בתורה והנמקת 'פתיחתו' בבראשית, מניח רש"י את יסודות הפוליטיקה היהודית המעצבת את הטיעון שלנו לזכותנו על 'השטחים-הכבושים'.
אלא שההסבר בכללותו תמוה עד מאוד, שהרי טענתם של האומות אין לה כל יסוד מוצדק: היא חסרת בסיס-עובדתי, שהרי הכנעני הוא ש"היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחילק נח את הארץ לבניו" (רש"י לך לך יב, ו), והקב"ה הבטיח לו 'החזרת שטחים': "עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם" – הרי שטענתם טענת 'קוזק הנגזל'…;
וגם נעדרת היא צדק-היסטורי, שהרי לא זו בלבד שכך דרכו של עולם שאומה כובשת חבלי-ארץ מאומה אחרת, אלא שגם על פי תפיסת התורה, 'כיבוש מלחמה' אינו נחשב ל'גזל'. שלכן לא מצינו בתנ"ך, שאומה כובשת נענשה על 'גזל-שטחים' (אף שאיסור הגזלה הוא משבע מצוות בני-נוח). כנראה משום שכדור הארץ הוא אוניברסאלי ואין לאף אומה קנין עצמי בו, אלא כמושבים באוטובוס ציבורי, אמש היה זה מקומך והיום זה מקומי…
מה גם שהכיבוש היה משבעה גויים שנשמדו, ואילו אומות העולם שלאחריהם לאו בעלי דברים דידן הם,
אם-כן מה ראתה התורה להגיב לטענת האומות הלזו המופרכת בתכלית?
גם ניסוח המבנה הלוגי בתשובת בני ישראל "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" נראה כתמוה, שהרי מה ש"הוא בראה" זו הסיבה ל"כל הארץ של הקב"ה היא" היה מתאים לומר "הקב"ה ברא את הארץ והיא שלו" ולכן "נתנה לאשר ישר בעיניו", ולמה הפך רש"י את הסדר?
מה גם שיש כאן חזרה מיותרת, תחילה בכללות: "ונתנה לאשר ישר בעיניו" ואחר כך בפרטות: "ברצונו נתנה להם וברצונו . . ונתנה לנו", מהו עניין הכפילות?
מבאר הרבי זי"ע: לולי תשובת התורה היה 'צדק' בתביעת האומות. אינו דומה אופן כיבושי המלחמה בהיסטוריה האנושית שאינם נחשבים ל'ליסטיות', לאופן כיבוש ארץ ישראל על-ידי עם ישראל.
כל כיבוש צבאי, תוקפו כקנין בו מהות-ה'חפצא' הנקנה אינה מושפעת ואינה משתנה עקב הרכישה. השינוי הוא שינוי זמני ברשות-השימוש של ה'גברא' בלבד. כשגרמניה כבשה חלקים מצרפת, אין כברת ארץ זו שייכת במהותה לכובש, שהרי במתקפת-נגד עלולה היא מחר לחזור ולהיות של הכובש הצרפתי. הוי אומר: כל שטח מכדור הארץ, פוטנציאלית יכול להיות שייך לכל אומה ואומה לכשתכבשנו.
לא כן כיבוש ארץ כנען על-ידי עם ישראל. כיבוש זה פעל בה שינוי-מהותי בהופכו אותה מ'תועבת ארץ כנען' ל'ארץ-הקודש' [גם בלע"ז נקראת היא 'הולי-לנד'…]. על-ידי כיבוש זה היא נקנתה 'קנין-עצמותי' לעם ישראל באופן שמעתה אינה יכולה להיות שייכת לאף אחת מהאומות. [כשייכות הבן לאמו, שהיא שייכות מהותית ולא נרכשת וחולפת].
וגם כאשר הם עליה, הרי "ושממו עליה אויבכם (בו בזמן שהם) היושבים בה" (ויקרא כו, לב), כדברי הרמב"ן הידועים.
הוי אומר: חלק זה של כדור הארץ הופקע עולמית משייכותו האוניברסאלית בפוטנציה לאנושות כולה.
ולכן תביעה זו אינה רק תביעתם של שבעת עמי כנען, (שהרי כנ"ל, הם כבר הושמדו; וגם, הרי הם עצמם כבשוה מאתנו ואחר-כך בסך הכל כבשנוה חזרה, וכך דרכו של עולם), אלא זו תביעתה של האנושות כולה: הייתכן ש'כיבוש-צבאי' יפעל לנצח? כיצד בני-ישראל 'גוזלים' את הארץ לצמיתות?
על כך עונה התורה: קניין מהותי ונצחי זה, אינו תוצר של מעשה הכיבוש האנושי, אלא 'הקנייה' אלוקית. כיוון ש"כל הארץ (במהותה ועומקה) של הקב"ה היא" – לכן ביכולתו להעניקה מהותית ולצמיתות.
אלא מאי, יקשה על הקב"ה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?! הלא בתחילת הבריאה כל העולם כולו הייה שייך בפוטנציה לכלל האנושות, כזכות בסיסית של נבראי תבל, והייתכן שלפתע 'יפקיע' הבורא את 'זכויות-האדם' הבסיסיות?…
ממשיכה התורה לפתח את הנימוק: "הוא בראה ונתנה [תיכף לבריאתה] לאשר ישר בעיניו" הלא המה בני ישראל עמו [שהרי לא יעלה על הדעת שאי-פעם היה זה "ארור כנען" מי ש"ישר בעיניו"…]. הא למדת, שמעולם לא היה חבל ארץ זה שייך למכלול האנושות, אלא תיכף לבריאתו נברא כשייך מהותית לעם ישראל!
אלא ש'הקנייה' זו הייתה רק 'בכוח' ובהעלם ["כוח מעשיו הגיד לעמו"], ואילו במישור הגלוי התווה הקב"ה את שלבי-המעבר של ארץ זו לרשותם של ישראל בשני-שלבים המשלימים את אותו 'רצון': בתחילה "ברצונו נתנה להם" – על מנת ובשביל שאחר-כך יהיה – "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" באופן של כיבוש ומלחמה.
הצורך בשלבים אלו הוא, בכדי ששייכותנו האמיצה לארץ ישראל לא תהיה באופן של 'נהמא דכיסופא' בלבד, אלא תבוא גם על-ידי עבודתנו. לשם כך היה צורך ב"נתנה להם" ואחר-כך כיבושנו מידם. אלא שקניין כיבוש זה, רק חשף את הקניין-העצמי שלנו בארץ משעת בריאת בראשית, הרי שאין כאן שום 'קיפוח'…
הצבת טיעון זה בראשיתה של תורה, רומזת שגם בלימוד התורה קיים עיקרון זה. שהרי "למה הולד דומה במעי אמו . . נר דלוק על ראשו . . ומלמדין אותו כל התורה כולה. וכשנולד בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (נדה ל, א). וידועה השאלה: מה טעם להשקיע תשעה חדשי לימוד 'מלאכיים', אם אחר-כך מוחקים לו את הדיסק?…
אלא שהקב"ה רצה להקנות לנו את 'מהותה-האלוקית' של התורה, שאינה נתפסת בלימוד אנושי רגיל. ורק המלאך, הוא המטמיע אלוקיות זו בתודעת הנשמה תיכף עם ירידתה לעולם [הוא בראה ונתנה] בטרם התלבשה כליל בגוף. [וזהו סוד "נר (הנשמה) דלוק על ראשו" בבחינת 'מקיף']. ברם, כדי שלא תהא זו 'מתנת חינם', משכחים ממנו את הפן-הגלוי של הידע האלוקי הזה, ומעתה עליו להתייגע בכוחותיו השכליים-אנושיים ו'לכבוש' את הסוגייה. ברם, הכיבוש השכלי אינו אלא חשיפת השייכות המהותית לאלוקיותה של התורה הטמונה במעמקי ראשית-הווייתו של הוולד.
כשם שזה בלימוד התורה כך הוא גם בעבודת השם זו תפילה, שתכליתה לפעול "כיבוש שבעה מידות רעות" [המקבילות ל"שבעה גויים"] על-ידי שהנפש האלוקית [המקבילה לעם ישראל] תחדור ל'ארציות-הכנענית' ותהפוך אותה לקדושה. לא רק מתוך התגלויות פתע של עיתות רצון בהם "נגלה עליך מלך מלכי-המלכים" באתערותא דלעילא, אלא גם באופן של כיבוש ומלחמה חזיתית היוצרת 'מגע' עם שבעת המידות רעות ומכניעה אותם על-ידי השלטת התבוננות המוח על הלב.
גם במישור זה זועקת 'הארציות החומרית' חמס: "ליסטים אתם", לא די לכם ביהדות-הנשמה? בעולמה הרעיוני של התורה? הגם לכבוש את הנפש הבהמית עמי בבית??? ותשובת התורה היא: כל בריאת החומריות והנפש-הבהמית הייתה מלכתחילה "בשביל ישראל", על מנת שיכבשוה, אלא שבשלב ראשון "נתנה להם" [שהיצר הרע בא לאדם "משעה שננער ממעי אמו"], כדי שלאחר מכן 'יכבוש' היהודי בבחירתו ויגיעתו העצמית את 'ארציותו-הכנענית' ויגלה בה את שורשה ותכליתה האמיתית.
זוהי תמצית תורת החסידות וביטוייה בספר התניא, לא להסתפק בעבודת האמונה השמיימית שבתורשת הנשמה-האלוקית, אלא לכבוש [תחילה כ'מכבש' ולאחר מכן "כבוש כמבושל דמי"] את הנפש הבהמית, דבר המתאפשר רק על-ידי עבודת ההתבוננות בחב"ד, כפסק הרמב"ם בסוף הלכות תשובה: "אינו אוהב את הקב"ה אלא בדעת שיידעהו, וכפי הדיעה תהיה האהבה".
הצבת טיעון זה בראשיתה של תורה, רומזת שגם בלימוד התורה קיים עיקרון זה. שהרי "למה הולד דומה במעי אמו . . נר דלוק על ראשו . . ומלמדין אותו כל התורה כולה . וכשנולד בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (נדה ל, א). וידועה השאלה: מה טעם להשקיע תשעה חדשי לימוד 'מלאכיים', אם אחר-כך מוחקים לו את הדיסק?…
אלא שהקב"ה רצה להקנות לנו את 'מהותה-האלוקית' של התורה, שאינה נתפסת בלימוד אנושי רגיל. ורק המלאך, הוא המטמיע אלוקיות זו בתודעת הנשמה תיכף עם ירידתה לעולם [הוא בראה ונתנה] בטרם התלבשה כליל בגוף. [וזהו סוד "נר (הנשמה) דלוק על ראשו" בבחינת 'מקיף']. ברם, כדי שלא תהא זו 'מתנת חינם', משכחים ממנו את הפן-הגלוי של הידע האלוקי הזה, ומעתה עליו להתייגע בכוחותיו השכליים-אנושיים ו'לכבוש' את הסוגייה. ברם, הכיבוש השכלי אינו אלא חשיפת השייכות המהותית לאלוקיותה של התורה הטמונה במעמקי ראשית-הווייתו של הוולד.
כשם שזה בלימוד התורה כך הוא גם בעבודת השם זו תפילה, שתכליתה לפעול "כיבוש שבעה מידות רעות" [המקבילות ל"שבעה גויים"] על-ידי שהנפש האלוקית [המקבילה לעם ישראל] תחדור ל'ארציות-הכנענית' ותהפוך אותה לקדושה. לא רק מתוך התגלויות פתע של עיתות רצון בהם "נגלה עליך מלך מלכי-המלכים" באתערותא דלעילא, אלא גם באופן של כיבוש ומלחמה חזיתית היוצרת 'מגע' עם שבעת המידות רעות ומכניעה אותם על-ידי השלטת התבוננות המוח על הלב.
גם במישור זה זועקת 'הארציות החומרית' חמס: "ליסטים אתם", לא די לכם ביהדות-הנשמה? בעולמה הרעיוני של התורה? הגם לכבוש את הנפש הבהמית עמי בבית??? ותשובת התורה היא: כל בריאת החומריות והנפש-הבהמית הייתה מלכתחילה "בשביל ישראל", על מנת שיכבשוה, אלא שבשלב ראשון "נתנה להם" [שהיצר הרע בא לאדם "משעה שננער ממעי אמו"], כדי שלאחר מכן 'יכבוש' היהודי בבחירתו ויגיעתו העצמית את 'ארציותו-הכנענית' ויגלה בה את שורשה ותכליתה האמיתית.
זוהי תמצית תורת החסידות וביטוייה בספר התניא, לא להסתפק בעבודת האמונה השמיימית שבתורשת הנשמה-האלוקית, אלא לכבוש [תחילה כ'מכבש' ולאחר מכן "כבוש כמבושל דמי"] את הנפש הבהמית, דבר המתאפשר רק על-ידי עבודת ההתבוננות בחב"ד, כפסק הרמב"ם בסוף הלכות תשובה: "אינו אוהב את הקב"ה אלא בדעת שיידעהו, וכפי הדיעה תהיה האהבה".