ריבוי הכובעים של נשות החיל
יש מי שמביט מן הצד אל נשות החיל – נשות חב״ד, ותמה מהיכן הכוח? מנין שואבות נשים אלו את הכוח לגדל בלי עין הרע כמניין ילדים ויותר, ולהשקיע בחינוכם ובגידולם בגשם וברוח! לעבוד בעבודת קודש של חינוך, ולהתמסר לכל תלמידה יחד עם דרישות של ניירת ואבחון! להיות שליחה במקום מגוריה, ולהנהיג מתוך אחריות! להיות אשה לבעלה, להיות איתו ולימינו! להיות עקרת בית, לארח, למסור שיעורים ולהשתתף, לצאת למבצעים, ולהיות גם בת לאם, ידידה ואף משפיעה! והכל מתוך צניעות…
איך סיפרה זהבית, בעלת תשובה: אני אמנם מאוד שכלתנית, אך מה שבאמת קרב אותי – הן השבתות בבתי חב״ד השונים בעולם. להכיר את הנשים ומשפחותיהן ולרצות להיות כמותן.
מנין שואבות הנשים, נשות חב׳׳ד, את הכוח?
להיות קשורים אל הרבי – זו התשובה. כי להיות קשורים, הכוונה להיות מחוברים אל אור אין סוף, ולשאוב כוחות לעשות את מה שצריך לעשות! להיות קשורים, פירושו לדעת את הוראותיו של הרבי, להיות בזרקור של אור. לא לחיות לפי מצבי רוח משתנים, גם לא לפי דעות אישיות סובייקטיביות משתנות, אלא להיות קרובים אל המלך ולפעול ע״פ הכוונה כבנות מלך! לדעת להבדיל בין הטמא לטהור, בין הטפל לעיקר, לדעת את מקומנו!
אמנם הנשים מבקשות מהקב״ה גם שפע גשמי, אך כל רצונן הוא שהשפע יבוא מצד הקדושה ולמען הקדושה.
כשביתנו היה קטן מהכיל בקשנו ברכה מהרבי להגדיל את הדירה, אך לא הגיע מענה. אבי, הרב ישראל צבי הבר ע״ה, היה באותה שנה אצל הרבי, וכשליח ברומניה כל שאלה נענתה מידית. אף הוא ביקש ברכה להרחבת הדירה שלנו, והתשובה בוששה לבוא. בלא ברכת הדרך, לא משקיעים כספים ונכנסים לחובות. ייתכן גם שאין זה מצד הקדושה. אם כן, לא בונים! הדבר היה תמוה, במיוחד לאור הידיעה שהרבי דוגל ברחבות… מי יודע – חשבנו – אולי מקומנו במקום אחר?
כשנה לאחר הבקשה הראשונית, בל״ג בעומר תשד״מ נתקבלה התשובה: ״הסכמה וברכה, אעה״צ [אזכיר על הציון]״. באותו היום נתקבלה הזכות להלוואה ממשלתית (סכום קטן יחסית, אך בכל אופן סיוע כלשהו), שהבקשה עליה הוגשה כמחצית השנה לפני כן. גם מחיר הבניה ירד פלאים באותה תקופה, וב״ה (אף שלא בקלות) הצלחנו להרחיב. הרבי דאג גם לגשמיות.
הרבי מברך תמיד בשפע גשמי ורוחני גם יחד. הרבי מדבר על מצוות המהוות סגולה לבני, חיי ומזוני רויחי. שהכל יבוא מצד הקזושה ולמען הקדושה!
ארבע דרגות ביושבים לפני המלך
אך הבחירה שלנו במלך אינה מצד ההשפעה. הבחירה שלנו במלך היא מצד המלך עצמו! הן במלך מלכי המלכים הקב״ה, והן בשליחו – משה רבנו שבכל דור ודור. כפי שאמר הרבי במאמר ד״ה ״ביום עשתי עשר יום״ – מאמר שנאמר ביום ההולדת י״א ניסן[1]:
״ההשפעה הנמשכת לעוברי רצונו שהיא רק בדרך אגב כמאן דשדי בתר כתפוי (כמי שזורק מאחורי גבו), שהוא בדוגמת מלך שעושה סעודה ומשתה בשביל השרים הגדולים ועבדים החשובים ומוציא על זה ממון רב, ומהשירים של הסעודה מקבלים גם פחותי הערך כמו עבדים ושפחות שאחרי הריחים, ועד שגם הכלבים אוכלים את העצמות שמשליכים למטה. שבטח לא כיון המלך להוציא בשבילם הוצאות, וזה שנשפע להם שירים (שגם השירים של הסעודה הם הון רב) הוא רק בדרך אגב. ועל דרך זה הוא בנמשל שההשפעה לעוברי רצונו היא רק בדרך אגב, כמאן דשדי בתר כתפוי, כמבואר שם בארוכה.
״ויש לומר, דזה שמביא שתי דוגמאות שההשפעה להם היא רק בדרך אגב (אינם יושבים בשולחן המלך) – עבדים ושפחות וכלבים, ושתי דוגמאות באלו שיושבים בשולחן המלך, שרים גדולים ועבדים חשובים, הוא, בהתאם לד׳ דרגות בנמשל״.
מדובר כאן בארבע דרגות של התקשרות, וקבלת ההשפעה מהמלך:
דרגה ראשונה – מילוי רצונות ותאוות
בדרגה זו מדובר על אדם הנמצא בדיוטא התחתונה ביותר, בדרגת הכלב שעניינו הוא רק מילוי תאוותו. ובלשון המאמר:
״דרגה הכי תחתונה הם הכלבים שאינם עובדים את המלך ורצונם הוא שיושפע להם גשמיות, עוד ועוד, כמו שנאמר ״הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה״. ויש לקשר זה עם הידוע שכלב הוא מלשון: כולו לב. דטבע האדם בתולדתו וטבע יצירתו שהמוח שליט על הלב, וזה שהוא בבחינת כלב הוא בקצה ההפכי. דלא רק שהלב שליט על המוח, אלא יתירה מזו שהוא כולו לב. ולכן כל ענינו הוא למלאת תאוות לבו״.
מסופר על ביאליק, שפילל שהיהודים כבר יגיעו לעצמאות, והתברך שימצא את הגנב היהודי הראשון בתל אביב. לצערנו, היום שומעים על אנשים השקועים בתאוות עד כדי שמזיקים לעצמם ולבני משפחותיהם הקרובים ביותר ל״ע על ידי התעללויות שונות ומשונות.
בשנת תש״י, השנה הראשונה לנשיאות הרבי, נכנס איש עסקים אל הרבי כדי לשאול עצה בענייני עסקיו, והרבי נתן לו[2]. כשיצא החוצה, אמר לחבריו: ״נראה שהרבי עדיין צעיר ואינו מתמצא בכל הדברים״. איש העסקים לא ביצע את הוראת הרבי ולאחר חודשיים הפסיד עשרת אלפים דולר, הון רב בזמנו. לאחר ההפסד אמר: ״כנראה הרבי כן מתמצא״. כל ההסתכלות של אותו יהודי על הרבי היתה מתוך משקפיים של חומריות, של כסף. יש לצאת מתוך הדשדוש בבוץ זה, ולדעת שיש דברים שהם מעבר לכך.
בדקות דדקות ניתן לראות דרגה זו בכל הרבדים. סיפר כ״ק אדמו״ר הריי״צ[3]:
״כאשר הייתי ילד בן עשר, תפרו לי לכבוד חג הפסח חליפה חדשה ונעלים חדשות. בערב פסח, אחרי שריפת חמץ ולאחר אפיית מצות מצוה, עסקתי בהסרת החותמות מעל בקבוקי היין. עשיתי זאת בחדרו של אבי (הרבי הרש״ב) ונזהרתי שלא ללכלך את בגדי, ובעיקר שלא לפגום בברק הנעלים החדשות. אבא הכיר במהלך מחשבתי ואמר לי:
״בתורת החסידות מוסבר משל על שר היושב ליד שולחנו הערוך בכל מיני מעדנים, ותחת השולחן עומד כלב ומכרסם עצמות. הייתכן ששר ירד מכיסאו ויתיישב מתחת לשולחן לכרסם עצמות"? הדברים השפיעו עלי, והתביישתי להסתכל עוד בבגדי החדשים״.
סיים הרבי: ״לזה יקרא חינוך״! אמנם מדובר על ילד קטן, שעל פי טבע יש הגיון רב בשמירה שלו על נעליו החדשות לכבוד החג, אך החינוך הוא, שאמנם אתה ילד קטן, אך שר חשוב – זהו החינוך!
דרגה שנייה – יראת העונש
״למעלה מזה הם העבדים הפחותים (העבדים והשפחות שאחרי הריחים), שהם עובדים את המלך, אלא שעבודתם היא רק מצד ההכרח (מפני אימת הכאת השבט), היפך הרצון והתענוג שלהם, דעבדא בהפקירא ניחא לי׳ (עבד רוצה לחיות חיי הפקר), ומכיוון שהרצון והתענוג שלהם הוא בתאוות עולם הזה, וזה שאינם עוברים על רצונו יתברך הוא מפני יראת העונש, מקומם הוא מחוץ לשולחן המלך״.
האש של גיהנום מרתיעה, החשש מפני עונש גורם לעשיית רצון ה׳. כמו כן הרצון לשכר, מעורר את העשייה. אמנם גם ליהודי זה מגיע שפע, שהרי קיים את רצון ה', אך השפע שניתן לו הוא לא מפנימיות הרצון, אלא מהשיריים שקיבלו גם העבדים והשפחות שאחרי הריחיים, ולא אלו היושבים ליד שולחן המלך.
אצל יהודי זה – שתפיסתו היא שהשפע הניתן לו הוא כפי עבודתו, וככל שיעבוד יותר יקבל יותר – העבודה אינה כ״גרזן ביד החוצב״, שהגרזן אינו חוטב את העצים, אלא יש מי שמכה ומפעיל. ועל היהודי רק לעשות את הכלי, כי השפע מגיע ממקורות עליונים. וכיוון שכך היא תפיסתו, הרי שהקב״ה כך נוהג עמו, ואצלו תוצאות העשייה הן ענישה או שכר.
מסופר על יהודי ברוסיה, שהיה קבלן עבודות עפר, שביקש ברכה מהרבי לעסקיו. הצעתו של הרבי הייתה מפתיעה: לנסוע לסיביר, ושם לעסוק בסלילת רכבת. נו, עד סיביר הרחוקה והקפואה, לא היה זה הגיוני בדרך הטבע, והיהודי נשאר בביתו. לאחר מספר שנים שלח הק.ג.ב. – המשטרה החשאית של רוסיה – את היהודי לסיביר, לאותו מקום שהרבי הציע לו בשעתו לסגור עסקה.
חרה לאותו יהודי, שבשעתו היה בדרגה נמוכה, וכל המבט שלו היה כמו של העבדים הפחותים – לקיים את רצון הרבי, רק אם זה נראה הגיוני, ובכלל, לקיים את מצוותיו יתברך רק משום רווחים צדדיים. ״אילו הייתי אז מקיים את הוראתו של הרבי מתוך ביטול, מתוך ידיעה שיש דברים שהם מעל ומעבר להבנתי ורצונותיי, הייתי מגיע למקום זה כסוחר, ולא אסור באזיקים. הרבי ברוח קדשו ודאי רצה למנוע ממני את הגלות לסיביר״!
דרגה שלישית – קבלת עול
״מה שאין כן עבדים החשובים, עבודתם את המלך היא ברצון וחשק, הגם שעיקר עבודתם היא מצד קבלת עול (כידוע החילוק בין בן לעבד, דזה שהבן עושה רצון אביו הוא מפני האהבה וזה שהעבד ממלא רצון אדונו הוא בדרך קבלת עול), מכל מקום, זה גופא הוא ברצון וחשק, שרוצים לקבל עליהם עול מלכות שמים. ולכן מקומם הוא בשולחן המלך״.
דרגה גבוהה ביותר. שהרי המאכל שנתבשל הוא בעבורם, היושבים בסעודה ליד שולחן המלך. השפע שניתן להם הוא שפע של קדושה, שהרי כל מעשה שעושים נעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים.
מסופר על אחת הנשים, בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי, שבקשה ברכה עבור בעלה שאינו בקו הבריאות. הרבי נתן לה ברכה, והוסיף, שאם אין היא מדליקה נרות שבת, שתתחיל להדליק. אותה אשה הקשתה מה הקשר בין שני הדברים?
תשובתו של הרבי דרך המזכירות, לא בוששה לבוא: ״הגד לה, ששאלתי למה היא פנתה אלי, הרי היא יודעת שאיני רופא. אלא, היא חושבת שהקב״ה נתן לי כוח מיוחד לתת תשובות ועצות ולברך אנשים. אם כך, מה איכפת לה שאין היא מבינה את הקשר בין הדלקת הנרות לבין רפואת הבעל?! אם היא תדליק נרות זה יביא ברכה לבעל״. הרבי בקש להעביר את הדברים בדרכי נועם ובשקט.
ב״ה, לאחר חודש היא סיפרה שבכל יום ראשון, כשהגיעה לבית הרפואה שמעה על הטבה במצבו החמור של בעלה, עד שב״ה הוא משתקם ויוכל בקרוב לשוב לביתו.
קיום הדברים אמור להיות מצד קבלת עול.
דרגה רביעית – השגה מצד אהבה
״ולמעלה מהם הם השרים, שיש להם ידיעה בהנהגת המלוכה (שלכן כמה וכמה ענינים בהנהגה מתנהגים על פיהם), וגם יש להם השגה במעלת המלך ומפני זה יש להם אהבה אליו, ועבודתם היא לא רק מצד קבלת עול אלא גם מצד אהבה״.
עבודת הקב״ה מתוך לימוד החסידות – ידיעה המביאה לאהבה! אהבה לא מצד השפע שניתן, אלא מצד הקשר והאהבה להקב״ה:
״בדוגמת מלך בשר ודם, שבכדי ליכנס לקיטון שבו נמצא המלך ולראות את פני המלך, צריך לעבור תחלה דרך כמה וכמה היכלות שבכל אחד מהם יש הון יקר, וישנם כאלו שכשרואים את ההון יקר שבהיכל החיצון, הם מתענגים מזה בתענוג נפלא ומתעכבים שם. ויש כאלו שמתענגים בהיכל פנימי יותר. ודוקא מי שהוא חכם גדול, גייט אים ניט אן (לא נוגע לו) החשיבות והיוקר של ההון העצום הנמצא גם בהיכל הכי פנימי, וכל רצונו ותשוקתו היא ליכנס לקיטון בו נמצא המלך ולראות את פני המלך״.
כלומר, כל הרצון מתמקד בקשר עם המלך – הקב״ה, והאהבה היוקדת הזו יוצרת עמל ויזע, כי בידוע שעיקר העילוי של ישראל הוא, לא זה שיש בהם מצד מעלתם, אלא זה שפועלים ע״י עבודתם, ובזה דווקא, מה שפועלים על ידי עבודתם, הוא עיקר נחת הרוח והתענוג של הקב״ה.
איך מתרוממים לדרגות כה גבוהות? מנין הכוח (במיוחד של האשה) בריבוי תפקידיה? מנין הכוח להקים בית חסידי לתפארת? בית שיושבים בסעודתו של המלך ליד שולחן המלך כראוי, בית שהכל נעשה בו מתוך קבלת עול ומתוך שמחה ואהבה?
הכוח הוא כוח ההתקשרות!
הרבי מגביה ומרומם
מספר הרב יואל כהן: פעם היה יהודי אצל הרבי ביחידות, והרבי רצה שיפרסם את תוכן
הדברים[4]:
היהודי התלונן על כך שבכל עניין טוב שהוא עוסק, הוא מרגיש שיש לו בזה פניות אישיות למיניהן. הרבי ענה לו באמצעות משל: כאשר אדם נכנס לעסק שעלול להניב רווח של מיליון דולר, ומלבד רווח זה יהיה לו גם רווח מן הצד ששווה סך עשרה סנט. הרי שברור שמה שתופס את מוחו של האדם, הוא הרווח של המיליון דולר, ואילו לעשרה סנט אין כל ערך בעיניו.
על דרך זה בעבודת ה', כאשר יהודי עושה מצווה, הוא מתקשר עם הקב״ה – מצווה מלשון צוותא וחיבור. כשיהודי יחשוב ויתבונן במשמעות העניין של ההתחברות שלו, כנברא מוגבל, עם הקב״ה, הבורא הבלתי מוגבל, אזי כל שאר השטויות לא יתפסו מקום אצלו. כשם שכשעסוקים במיליון דולר, עשרה סנט אינם משמעותיים, כך כאשר חושבים על קשר עם אין סוף ברוך הוא, כל שאר הבלי העולם אינם תופסים מקום.
ברגע שאצל מבצע הפעולה העניין לא תופס מקום, הרי שהמצווה עצמה היא איכותית יותר, מצווה זוהרת. מאחר ועיקר העניין תלוי בראשו של האדם, במחשבותיו, בתפיסת עולמו. הרבי, אינו מדשדש עם מבקש העצה בתוך הבעיה, הרבי גם אינו נותן מוסר. הרבי פשוט מרומם את היהודי להסתכלות הנכונה על יוקר ערך כל מצווה ומצווה, וממילא הבעייתיות מתגמדת, כי מי מתעסק בעשרה סנט?
תיקון האדם על ידי הרוממות
ניתן לראות את הקו הכללי בהנהגתו של הרבי, שעניינו לרומם את האדם, וכך גם לתקן חשיבה מעוותת, מהסיפור דלהלן:
כמה ימים לפני היחידות לחתנים וכלות, ישבו יחד מספר חתנים ודיברו ביניהם בנושא מכתב הברכה של הרבי לחתונה. המכתב היה זהה אצל כולם. זהו נוסח אחיד, בו הרבי היה מברך את כל אחד מהחתנים לקראת חתונתם. המזכירות הכינה לכל חתן מכתב עם שמו האישי, והרבי היה חותם בתחתית המכתב.
בהתוועדות, כשבת אחים גם יחד, דיבר אחד החתנים על כך שלמרות שזהו מכתב עם נוסח אחיד, מכל מקום, כאשר הרבי חותם, אזי הוא מכניס בזה את כל עצמיותו, ומעניק את הברכה המפורטת במכתב לחתן זה באופן אישי. ככל שמדובר באדם פנימי יותר, אזי גם אותם דברים שנראים כחיצוניים, נעשים מתוך פנימיות נפשו. על אחת כמה וכמה הרבי, שבכל פרט מפעולותיו הוא מכניס את עצמיותו ממש.
רוב הנוכחים הסכימו איתו, כמובן, אבל היו כמה מהבחורים שטענו, שהרבי עובר על המכתבים מהר מאד, מבלי להתייחס לנושא במלוא תשומת הלב. היה גם בחור שהרחיק לכת, וטען שקשה לו להאמין, שהרבי שכל כך עסוק, בודק את שמו של החתן המופיע על כל אחד מהמכתבים…
ביחידות שהייתה לחתנים, עבר כל אחד ליד הרבי, לקבל דולר וברכת ״ברכה והצלחה״. אל חתן זה, שערער על ההתייחסות הראויה למכתב של הרבי, פנה הרבי ואמר: ״קבלת את המכתב? אני כבר חתמתי!״
רואים מכאן עד כמה הרבי משקיע בכל ברכה הניתנת, ומי שנמצא קצת יותר למטה, הרבי מרומם אותו ונותן לו קצת יותר דעת, על מנת שיראה את הדברים באור הנכון.
מגביה שפלים עד מרום
הרב בוימגרטן, השליח הראשי במדינת ארגנטינה, הכיר בחור שהתקרב ליהדות. הלה הכיר בחורה גויה, שבהשפעתו התגיירה, אך הייתה בעיה חמורה, שהיות והוא כהן אין הוא יכול לשאת גיורת. לזאת לא הסכים הבחור. כל נסיון להניאו מהמעשה עלה בתוהו. אי לכך סידר לו השליח יחידות אצל הרבי, כמקרה דחוף.
כשנכנס הבחור ליחידות, אמר לו הרבי כך: בטח שמעת שאומרים עלי שאני למדן גדול. אך גם האנשים הגדולים ביותר, עד כמה שיעבדו ויזככו את עצמם כל ימיהם, – אם הם לא נולדו כהנים, הם לעולם לא יגיעו אל מעלת קדושת הכהונה. הכהונה היא קדושה שהקב״ה נותן מלמעלה, ואילו האדם בכוחות עצמו לעולם לא יוכל להגיע למעלה זו. ולך נתן הקב״ה את המעלה הזו, את הקדושה המיוחדת של הכהונה. בסיום היחידות, לאחר שהרבי סיים לתאר ולהפליא בגודל ערכה של הכהונה, אמר הבחור בעצמו: אכן, אין זה ראוי לחלל קדושה נעלית זו. לא אשא את הגיורת!
הרבי לא נכנס להסביר לו את חומרת האיסור או את גודל העונש. הוא רומם את האדם, ואז ממילא הדברים השליליים יצאו ממנו.
לסיכום, ביכולתנו לבחור להיות, חלילה, כמו הכלבים עזי הנפש, שאולי יש להם בשפע את מבוקשתם, אך הם אף פעם לא שבעים, ונשארים כלבים. בידינו גם האפשרות לקבל את השפע של השיריים כמו המשרתים, ולעשות ולקיים מצוות והוראות, אך בלית ברירה. ויש בידינו הבחירה ליהנות משולחן מלכים בעולם הזה, להיות עבדים חשובים ואפילו שרים ויועצים, על ידי שנפעל ונעשה מתוך רחבות הדעת, מתוך התקשרות, מתוך קבלת עול, אהבה ושמחה. ענייני עולם הזה לא יבלבלו אותנו, אלא יממשו את תפקידם לרומם אותנו. נהיה בבחינת באר מים חיים, נדלה ונשקה לאחרים. מי הבאר המחלחלים באדמה לא ניזוקים, אלא להיפך[5]:
״זהו עניין הבאר, שנעשה דוקא על ידי שהמים עוברים דרך גידי הארץ ובוקעים את האדמה, שדוקא על ידי זה נעשים מים צלולים ומתוקים ועד שהם מטהרים מכל הטומאות. ועל דרך זה יובן בענין הנשמה, שדוקא על ידי ירידתה למטה יש בה מעלה יתירה, שעל ידי זה עולה למעלה גם בבחינת נשמה שנתת בי טהורה היא, למעלה ממעין גנים״.