פרשת שמות – ויכוח ה' ומשה

נאום ה' בראש הפרשה – מבנהו ומשמעותו


ראשי פרקים: 

א. פסק זמן ממשי או ספרותי?
ב. מבנה הנאום: חלוקתו לשתי מחציות והקבלתן זו לזו
1. הצבת הנאום
2. חלוקת הנאום למחציותיו
3. הרכב כל אחת מן המחציות
4. ההקבלה בין שתי המחציות
5. חלוקת הנאום על פי הנושאים הנידונים בו
ג. משמעותו של הנאום בהקשרו

א. פסק זמן ממשי או ספרותי?

בסופה של פרשת שמות (פרק ה') נקלעה שליחותם של משה ואהרן לגאול את ישראל למשבר: לא זו בלבד שפרעה מסרב סירוב מוחלט לדבריהם, אלא שכתוצאה מהופעתם לפניו הוא מכביד את גזרותיו על בני ישראל. שוטרי בני ישראל המוכים פונים בתלונה אל פרעה, ותלונתם עולה מדרגה לדרגה: מפרעה הם עוברים להפנות את תלונתם אל משה ואהרן, ומשה מעבירה אל ה':

ה', כב-כג     לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?
וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ
הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
תשובת ה' למשה חותמת את פרשת שמות:
ו', א             וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה
כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצו.
תשובה זו מכינה אותנו לפתיחת המאבק: להתחלת המכות אשר סופן להכניע את פרעה.
אולם אין המאבק הזה מתחיל מיד בראש פרשת וארא. רק בפרק ז' פסוק ח מתחדש המגע עם פרעה לקראת התחלת המכות. עד לשם, על פני כל פרק ו' וראשיתו של פרק ז' (שהם כשליש פרשת וארא), ישנו "פסק זמן". האם זהו פסק זמן ממשי בעלילת הסיפור? כלומר: האם מתוארות כאן התרחשויות שאירעו בפועל בין תשובת ה' למשה "עתה תראה…" לבין התחלת המאבק, או שמא זהו פסק זמן ספרותי בלבד, שאינו משקף התרחשות ממשית החוצצת בין הדבקים, אלא נועד להכין אותנו מבחינות שונות לקראת השלב החדש בעלילה?
אין צריך לומר כי רשימות היחס המצויות במרכז היחידה שאנו דנים בה (ו', יד-כז) הן פסק זמן ספרותי. מטרתן לייחס את שבט לוי עד משה ואהרן (ראה רש"י לפסוק יד) כדי שנכיר את ייחוסם של שני האישים המרכזיים שינהלו מכאן ואילך את המאבק. דבר זה נאמר במפורש בסופן של אותן רשימות יחס (פסוקים כו-כז): "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם. הם המדברים אל פרעה… הוא משה ואהרן"1.
אף שאר הדברים ביחידה זו, הן לפני רשימות היחס והן לאחריהן, נראים לנו מוכרים ממעמד הסנה בפרשת שמות (ג', א – ד', יז), ואם כן אולי אינם אלא חזרה מקוצרת על אותו המעמד, חזרה המצטרפת אף היא ביחד עם רשימות היחס לאותו "פסק זמן ספרותי" המכין אותנו לרגע החגיגי שבו יחל המאבק:
בראש פרשת וארא נמצא נאום ה' המטיל על משה שליחות אל בני ישראל: לבשר להם על הגאולה הקרובה ממצרים ועל עלייתם אל ארץ כנען לאחר מכן. האם אין זה אותו נאום שבראש מעמד הסנה?
* שם נאמר (ג', ו) "אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", ובפרשתנו נאמר (ו', ב-ג) "אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב…";
* שם נאמר (ג', ז) "ראה ראיתי את עני עמי… ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו", ובפרשתנו נאמר (ו', ה) "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם…";
* שם נאמר (ג', ח): "וארד להצילו מיד מצרים", ואצלנו נאמר (ו', ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם";
* שם נאמר (ג', ח): "להעלתו… אל ארץ טובה ורחבה… אל מקום הכנעני…", ואצלנו נאמר (ו', ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה…".
* יש לציין עוד כי בשני המקומות ישנו דיון על שמותיו של ה'.
* אף תגובת משה בפרשתנו (ו', יב) "ואני ערל שפתים" ושוב (ו', ל) "הן אני ערל שפתים", מזכירה את דבריו בפרשת הסנה (ד', י) "לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ואף הפתרון לכך – צירופו של אהרן למשה – נמצא בשני המקומות: שם (ד', טז) "ודבר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" ואצלנו (ז', א) "ראה נתתיך אלהים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך".

אולם המעיין ייווכח שלא ייתכן לזהות בין מעמד הסנה למקומנו:
* השליחות שהוטלה על משה במעמד הסנה ביחס לבני ישראל השיגה את מטרתה:

ד', לא     וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.
ואילו השליחות הדומה שהוטלה על משה בפרשתנו נכשלה:
ו', ט      וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה.
וברור שקוצר רוח זה נבע מאותה עבודה קשה שנוספה על בני ישראל בסופה של פרשת שמות. אם כן לפנינו שתי שליחויות שונות, בזמנים שונים ובנסיבות שונות.
* טענת משה בפרשתנו "ואני ערל שפתים" נאמרה על שילוחו לפרעה, והיא מבוססת על קל וחומר (ו', יב): "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים?". מובן שאין היא זהה לטענת משה במעמד הסנה. שם לא יכול היה משה לטעון כי בני ישראל לא שמעו אליו, וכל עניינו שם היה להשתמט מן השליחות לבני ישראל.
* אף צירופו של אהרן אל משה במעמד הסנה לא נועד אלא לשם הופעה לפני בני ישראל, ואילו בפרשתנו נועד צירופו לשם הופעה לפני פרעה.

במילים אחרות: לפנינו פסק זמן ממשי במהלך עלילת הסיפור, שבו מוטלת השליחות מחדש על משה ועל אהרן.

הן במעמד הסנה והן בפרשתנו מוטלת על משה שליחות כפולה: האחת אל בני ישראל, והאחרת אל פרעה. אלא שבמעמד הסנה עיקר הדיון בין ה' למשה הוא ביחס לשליחות אל העם (השליחות אל פרעה נידונה רק בשלושה פסוקים – יח-כ – מתוך שלושים ותשעה פסוקים המוקדשים למעמד). שליחות זו אל העם הצליחה, בעוד שהשליחות אל פרעה נכשלה כליל.
בפרשתנו משתנה היחס בין שתי השליחויות: ההכנה לשליחות אל פרעה תופסת מקום מרכזי. אמנם גם בפרשתנו הוטלה על משה שליחות אל העם, וזו נכשלה, אולם דווקא השליחות אל פרעה עתידה להצליח בהמשך.
הצורך בהטלה מחודשת של השליחות אל פרעה מובן: כישלונו הגמור של משה בהופעתו הראשונה לפניו וטענתו אל ה' (ד', כג) "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה…" מחייבים התחלה חדשה. בהגדרה החדשה של השליחות אל פרעה ישנו תפקיד ברור לאהרן (- מה שלא היה במעמד הסנה), וישנו דיון מחודש ומפורט בסירובו של פרעה ובתהליך הארוך שעתיד להכניעו (ז', א-ה).
אולם מה צורך בשליחות חדשה אל העם? אמנם נכון, גם העם נתון במשבר עקב העבודה הקשה שנוספה עליו, אולם מה התחדש בנאום ה' עתה שלא נאמר להם בנאום בשליחות הראשונה? ומה טעם בשליחות חדשה אל העם, כשהוא אינו מסוגל כלל לשמוע אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה?
שאלות אלו הן שיידונו בעיוננו. אלא שלצורך קבלת תשובות עליהן יש להתעמק בנאום ה' שבראש פרשתנו ולבחון את החידושים שבו באמצעות ניתוח מפורט של מבנהו, של סגנונו ושל רעיונותיו.

ב. מבנה הנאום: חלוקתו לשתי מחציות והקבלתן זו לזו


1.
 הצבת הנאום

נאום המשובץ בסיפור מקראי מהווה יחידה ספרותית קטנה המצויה בתוך יחידה גדולה הימנה. הוא בנוי בדרך כלל כמלאכת מחשבת של רטוריקה מוקפדת המאורגנת במבנה ברור. הסגנון, המבנה ושלל האמצעים האומנותיים המשוקעים בנאום נועדו לסייע לו בהשגת מטרתו: הרשמת קהל היעד ושכנועו2.
אם כך הדבר ביחס לכל נאום שבמקרא, קל וחומר שהדברים נכונים ביחס לנאום ה' המצוי בשלב הקריטי בסיפור הגאולה ממצרים: בין המשבר שפקד את משה ואת בני ישראל, המתואר לפניו, לבין ראשיתו של המאבק בפרעה ובמצרים, שיחל מיד אחריו. זהו נאום פרוגרמטי, אשר נועד לסמן את היעדים לפעולת ה' מכאן ולהבא. כפי שנראה להלן, נאום זה הוא גביש ספרותי מלוטש. ראשית, נציב את הנאום לפנינו בדרך שתבליט את מבנהו:

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל משֶׁה וַיּאמֶר אֵלָיו:
אֲנִי ה'
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לא נודַעְתִּי לָהֶם.
(ד) וְגַם הֲקִמתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אתָם, וָאֶזְכּר אֶת בְּרִיתִי.
(ו) לָכֵן אֱמר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֲנִי ה'
וְהוצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם
וְגָאַלְתִּי    אֶתְכֶם בִּזְרועַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם
וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם הַמּוצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלות מִצְרָיִם.

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב
וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מורָשָׁה
אֲנִי ה'.


2.
 חלוקת הנאום למחציותיו

הנאום מחולק לשתי מחציות: המחצית הראשונה מכילה את דבר ה' למשה והיא פותחת ב"אני ה' ". המחצית השנייה מכילה את הדברים שמשה מצטווה לומר לבני ישראל, והיא פותחת ב"אני ה' " וגם חותמת בכך. כך הופכות המילים "אני ה' " למסגרת ברורה: הן מצויות בפתיחה ובסיום של הנאום כולו, וגם במרכזו המדוייק, כציר המרכזי שלו: 50 מילים במחצית הראשונה, לפני "אני ה' " שבמרכז, ו50- מילים במחצית השנייה, אחרי הציר המרכזי3 (תופעה מצויה היא ביחידות ספרותיות קטנות ששוויון אורכן של המחציות מתבטא בשוויון מספר המילים שבכל מחצית).

במה נבדלות שתי המחציות זו מזו מן הבחינה הלשונית? ישנן שתי תופעות בולטות ולשתיהן סיבה משותפת:
א. הפעלים במחצית הראשונה הם בזמן עבר – "וארא", "נודעתי", "הקמתי", "גרו", "שמעתי", "ואזכר", ואילו הפעלים במחצית השנייה הם בזמן עתיד – "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", "והייתי", "וידעתם", "והבאתי", "ונתתי".
ב. המחצית הראשונה מתייחסת לבני ישראל כאל נסתרים: "שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבִדים אתם… לכן אמר לבני ישראל", ואילו המחצית השנייה מתייחסת אליהם כאל נוכחים: "והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… וידעתם…" וכדומה, עד לסופה.
הסיבה המשותפת לכך היא שבמחצית הראשונה ה' מעלה באוזני משה נימוקים מן העבר, שמחמתם מצטווה משה לפנות אל בני ישראל ולדבר אליהם כנוכחים ולהודיעם את תכניות הפעולה של ה'בעתיד. תכניות הפעולה הללו נובעות כמובן מאותם אירועים שאירעו בעבר ושנסקרו בפני משה במחצית הראשונה, ודבר זה מפורש בסוף המחצית הראשונה: "לכן אמר לבני ישראל…". ניתן אפוא כבר לומר, כי היחס בין שתי המחציות הוא בין סיבות בעבר לבין תוצאותיהן שיתרחשו בעתיד.


3.
 הרכב כל אחת מן המחציות

עתה נבדוק ממה מורכבת כל מחצית כדי שנוכל לברר מה טיב ההקבלה המדוייקת בין שתיהן:
כאמור, המחצית הראשונה מתייחסת כולה לפעולותיו של ה' בעבר. האם זהו עבר רחוק או קרוב? התבוננות קלה מגלה שמחצית זו מתייחסת לשתי תקופות שונות בעבר:
א. תקופת האבות, שלה מוקדשים פסוקים ג-ד: ה' נראה אל האבות ב'אל שדי' אך לא נודע להם בשמו ה'4, והקים (- העמיד) את בריתו אתם לתת להם את ארץ כנען. זהו עבר רחוק, המתייחס למסופר בספר בראשית – לברית בין הבתרים שנכרתה עם אברהם ולחזרה על ההבטחה והשבועה אצל האבות יצחק ויעקב.
ב. תקופת השעבוד במצרים, שלה מוקדש פסוק ה: ה' שמע את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם וזכר את בריתו (- עם האבות). זהו עבר קרוב. היכן מתואר דבר זה בספר שמות? מבחינה עניינית ולשונית מתייחסת פסקה זו לימים הרבים שבהם מת מלך מצרים ובני ישראל נאנחו מן העבודה (ב', כג-כה):

ב', כד ו', ה
וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
וַיִּזְכּר אֱלהִים אֶת בְּרִיתו… וָאֶזְכּר אֶת בְּרִיתִי.
המילה "נאקה" (בסדר זה של האותיות: נו"ן ואחריה אל"ף) מופיעה בכל המקרא ארבע פעמים, ובתורה רק פעמיים, ואלו הן5.

המחצית השנייה, האם היא מתייחסת לעתיד קרוב או לעתיד רחוק?
אף כאן נגלה תכנית פעולה ביחס לשתי תקופות בעתיד:
א. יציאת מצרים על שלביה השונים משורטטת בפסוקים ו-ז. זהו עתיד קרוב העומד על הסף.
ב. ההבאה לארץ ונתינתה לבני ישראל – לכך מוקדש פסוק ח, וזהו עתיד רחוק יותר.

נמצא אפוא כי כל מחצית מורכבת משתי פסקאות הנבדלות זו מזו בתוכנן ובזמנן. ההבחנה בין הפסקאות בכל מחצית נרמזת גם בסגנונן:
במחצית הראשונה מסמנות המילים "וגם אני" את פתיחת המשפט הפותח של הפסקה השנייה.
גבולותיה של הפסקה הראשונה במחצית השנייה ניכרים היטב: היא בנויה על פי הדגם הספרותי הנפוץ "שלושה וארבעה". שלוש לשונות ראשונות של גאולה דומות זו לזו, ולא ניכרת בהן התקדמות משמעותית. הן מתארות שלבים שונים או היבטים שונים של היציאה ממצרים:

וְהוצֵאתִי
וְהִצַּלְתִּי
וְגָאַלְתִּי
אֶתְכֶם
אֶתְכֶם
אֶתְכֶם
מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם
מֵעֲבדָתָם
בִּזְרועַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים
אולם בלשון הגאולה הרביעית מגיעה היחידה לשיאה, דבר הניכר הן בתוכן והן באריכות הלשון:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלהִים
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם הַמּוצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלות מִצְרָיִם.
לשון רביעית זו רומזת לברית שעתידה להיכרת בין ה' לישראל בהר סיני עם השלמת תהליך היציאה ממצרים, ברית שהיא תכלית היציאה בטווח הקצר שלה (ב', יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה".
הלשון הרביעית סוגרת את הפסקה הראשונה לא רק בהיותה שיא היחידה הבנויה על פי הדגם "שלושה וארבעה", אלא גם בכך שיש בה מעין פתיחת הפסקה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" מקביל ל"המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"6.

נתבונן עתה ביחס שבין הפסקה הראשונה לבין השנייה בכל אחת מן המחציות. בשתי המחציות האמור בפסקה הראשונה משמש סיבה לאמור בשנייה, אולם אופייה של הסיבתיות שונה ממחצית למחצית: במחצית הראשונה, הברית שכרת ה' עם האבות היא הסיבה לכך שה' שמע אל נאקת בני ישראל. סיבתיות זו מפורשת בפסקה השנייה: "וגם אני שמעתי… ואזכר את בריתי"7. זוהי סיבתיות המצויה בתחום האלוהי הנסתר והמֶטָה-היסטורי.
אולם הסיבתיות במחצית השנייה היא בתחום ההיסטורי: יציאת מצרים היא תנאי להגעת בני ישראל לארץ כנען ולירושתם אותה בדרך ההשתלשלות ההיסטורית הריאלית, שבה שלבים ראשונים בהתרחשות מקדימים את האחרונים.


4.
 ההקבלה בין שתי המחציות

התבוננות קלה בנאום, כפי שהוא הוצב בראש סעיף זה, מראה, כי הקבלה כיאסטית ברורה קיימת בין הפסקאות המרכיבות את שתי המחציות:
הפסקה הפותחת את הנאום (א) מקבילה לזו המסיימת אותו (א1) הן בתוכנה והן בלשונה:
1. בשתיהן נזכרים שלושת האבות בשמותיהם.
2. הברית על נתינת הארץ בפסקה א נזכרת בפסקה א1 כ"נשיאת יד" (- שבועה) לתת את הארץ.
3. הצירוף 'לתת את הארץ' מופיע בשתיהן (בפסקה א1 פעמיים – פעם לאבות ופעם לבנים).
4. פסקה א1 משלימה את פסקה א בכך שארץ כנען שהיא ארץ מגוריהם של האבות, אשר גרו בה, היינו היו בה גרים בלבד, הופכת בפסקה א1 "מורשה" לבנים.
מלבד הקשרים הלשוניים והתוכניים הללו, משמשת פסקה א סיבה בעבר הרחוק לפסקה א1 שתהא תוצאתה בעתיד הרחוק: הברית שכרת ה' עם האבות על נתינת הארץ היא הסיבה לכך שהוא יביא את בניהם בעתיד אליה וייתננה להם למורשה.

שתי הפסקאות הפנימיות בנאום, ב ו- ב1, אף הן מקבילות זו לזו בתוכן ובלשון:
1. המילים "מצרים" ו"עבודה" מצויות בשתיהן, כשביניהן קשר ענייני:
ב: "מצרים מעבדים אתם"; ב1: "מתחת סבלת מצרים… מעבדתם".
2. בשתי הפסקות מצוין הסבל של בני ישראל במצרים:
ב: "נאקת בני ישראל"; ב1: "סבלות מצרים" (פעמיים).
כשם שראינו שישנו קשר סיבתי בין פסקה א לפסקה א1 כך גם כאן קיים קשר סיבתי בין פסקה ב לפסקה ב1: זכירת הברית ושמיעת נאקת בני ישראל על ידי ה' הן סיבה בעבר הקרוב לתוצאה שתתגלה בעתיד הקרוב, שה' יגאל את ישראל ממצרים.

נמצא אפוא, כי פעולותיו הנסתרות של ה' בעבר, המתוארות במחצית הראשונה על שתי פסקאותיה, תגרומנה לתוצאות גלויות בעתיד, בפעולותיו של ה' בהיסטוריה, והללו מתוארות במחצית השנייה על שתי פסקאותיה.


5.
 חלוקת הנאום על פי הנושאים הנידונים בו

הבה נבדוק עתה חלוקה אחרת של הנאום, חלוקה על פי המבנה הכיאסטי שנחשף כאן, שהיא בעצם חלוקה על פי הנושאים הנידונים בו:
פסקאות א – א1, המצויות בהיקפו של הנאום, עוסקות בברית על הארץ שנכרתה עם האבות, ובמימושה בעתיד בנתינת הארץ לבניהם.
פסקאות ב – ב1, המצויות במרכז הנאום, עוסקות בסבלות מצרים ובגאולה מהן. והנה, כל צירוף של שתי פסקאות השייכות זו לזו מבחינת תוכנן והקבלתן נותן מספר מילים זהה: 51 מילים8.
שוויון מספר המילים שהגענו אליו בשתי שיטות החלוקה של הנאום – זו שחילקנו על פיה את הנאום לשתי מחציות סביב ציר מרכזי, וזו שעשינו עתה על פי הנושאים הנידונים בו – ודאי אינו מקרי. הממצא הנוכחי מעניק גושפנקא נוספת לחלוקה לפסקאות שעשינו בכל מחצית, ולהקבלה הכיאסטית שמצאנו בנאום כולו.
מהי המשמעות העניינית של השוויון הכפול שמצאנו? הנאום יוצר במכוון משקל שווה לתהליכים שונים: בחלוקה למחציות שוות באורכן סביב ציר מרכזי מודגש השוויון בין אירועי העבר לבין תוצאותיהם בעתיד. אין העבר דבר טפל ביחס לעתיד, אלא הוא מכיל בתוכו את היסודות שעל גביהם נבנה העתיד.
בחלוקה של הנאום על פי נושאיו לשני חלקים שווים באורכם נותן הנאום משקל שווה לגאולת מצרים וכל הקשור בה (- ברית סיני) ולירושת הארץ, לאמר: אין יציאת מצרים רק תנאי טכני הכרחי לירושת הארץ, אלא היא מסד חיוני במערכת היחסים בין ה' לישראל (ראה פסוק ז), שרק עליו ניתן לבנות את הגשמת הברית עם האבות במה שנוגע לירושת הארץ. ועוד: בשני התהליכים ההיסטוריים הללו גם יחד מתגלה שמו של ה' ("אני ה' " במסגרת של א-א1 ובמרכז ב-ב1) כאלוהי ההיסטוריה המגשים את תכניתו ביחס אליה.

ג. משמעותו של הנאום בהקשרו

עתה, כאשר חשיפת מבנהו של הנאום גילתה לפנינו את מרכיבי התוכן שלו ואת הזיקה רבת הפנים ביניהם, אנו חוזרים ונדרשים לשאלת משמעו של נאום זה בהקשרו: מה בשורה חדשה יש בו בהשוואה לנאום ה' שבמעמד הסנה? ומדוע בשורה חדשה זו ניתנת למשה ולישראל דווקא עתה, באותו "פסק זמן ממשי" שבין המשבר המתואר בסוף פרשת שמות לבין התחלת המאבק בפרעה העומד לפנינו?
נראה, כי נאום ה' הזה משנה את משמעותה ההיסטורית של יציאת מצרים ביחס לבני ישראל ממה שנאמר להם עד עתה.
מהו המניע העיקרי המובלט בנאום ה' במעמד הסנה לרצונו לגאול את ישראל? הבה נקרא:

ג', ז     וַיּאמֶר ה': רָאה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם
וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאבָיו.
ט         וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי,
וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לחֲצִים אתָם.
הווה אומר: סבלם של בני ישראל הוא שגורם לאהדת ה' אותם ולרצונו לגאלם9מטרת הגאולה היא להיטיב את מצבם של בני ישראל, קודם כול בהסרת השעבוד והעוני שמהם הם סובלים במצרים, ואחר כך בהבאתם לארץ טובה שבה ייהנו מכל טוב. הזכרת האבות בנאום זה (בפסוק ו ובפסוקים טו-טז) נועדה לנמק את האמפתיה לבניהם. הזכרת הארץ בנאום, כיעד להבאת בני ישראל אליה, אינה מופיעה כתכלית כל המעשים, אלא כחלק מן ההטבה שה' מייעד לעמו הסובל:
ג', ח     וָאֵרֵד לְהַצִּילו מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלתו מִן הָאָרֶץ הַהִוא
אֶל אֶרֶץ טובָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…
יז         וָאמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
אולם הברית על הארץ (ובכלל, הברית עם האבות) לא נזכרה.
צמצום זה בנאום ה' בסנה ניתן להסבר בשני מישורים:
א. אכן, המניע המיידי לרצונו של ה' לגאול את עמו הוא כי 'קצרה נפשו בעמל ישראל' (ראה שופטים י', טז). סבל בניו שהגיע עד קצה גבול האפשר (ראה ב', כג-כה) הוא הגורם להיענות ה' לשוועתם, עוד לפני כל חשבון היסטורי חובק עולם.
ב. השאלה העומדת על הפרק ביצירת המגע הראשון בין ה' לבין עמו הנאנק היא זו שמעלה משה במעמד הסנה בכמה צורות – הפקפוק מצדם של ישראל (ד', א): "והן לא יאמינו לי". מהי אפוא הטקטיקה הטובה ביותר לעורר בהם אמון ונכונות לשמוע? זו שנוקט בה ה' בדבריו: הבעת הזדהות עם סבלם של ישראל ונכונות לשחרורם מסבל זה. זהו עיקרו של הנאום במעמד הסנה.
טקטיקה זו אכן הצליחה. בהביא משה ואהרן את דברי ה' אל העם, הגיב העם כך:
ד', לא     וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.
אולם היתרון הטקטי הזה מתגלה כזמני: אם מטרת הגאולה היא אך להיטיב את מצבם של ישראל, צודקת הטענה "למה הרֵעתה". הכבדת השעבוד אשר באה בעקבות המעשה הראשון שנועד להביא גאולה יוצרת סתירה בתודעת העם ואף בתודעת משה, ומביאה לידי משבר. משבר זה הוא שמוליד את נאום ה' שבראש פרשתנו.
בנאום זה מתגלה נקודת המוצא של התהליך ההיסטורי שאנו עומדים בפניו, שהיא הברית שכרת ה' עם האבות על נתינת הארץ – ברית בין הבתרים, ואף נקודת התכלית שאליה שואף כל התהליך – קיומה של ברית זו בהבאת בניהם של האבות אל הארץ. גאולת מצרים, עם כל חשיבותה כשלעצמה (וראה מה שנאמר בסוף הסעיף הקודם), אינה אלא אמצעי למימוש הברית ההיא מבחינת מקומה ברצף ההיסטורי. ויושם לב לכך שבנאום זה אין טוּבה של הארץ נזכר כלל, שכן אין מטרת התהליך ההיסטורי אלא לקיים את תכניתו של ה' שניתנה בברית ובשבועה לאבות. ועל כן הארץ מתוארת כך: "הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב". חשיבותה של ירושת הארץ באה לידי ביטוי בכך שהיא המקיפה את הנאום כסיבה ראשונה וכתכלית אחרונה. שמיעת נאקת בני ישראל נובעת מן הברית הזו שנכרתה עם האבות (והברית אפוא היא העיקר, ולא סבלם של הנאנקים), וגאולת מצרים על ארבע לשונותיה מיועדת לממש ברית זו בסופו של דבר (ומימוש הברית הוא העיקר, ולא היציאה ממצרים כשלעצמה).
הקשר בין השעבוד במצרים והגאולה ממנו לבין מימוש הברית על נתינת הארץ אינו קשר מקרי: הוא נובע מברית בין הבתרים עצמה, הכורכת את ירושת הארץ בתנאי של שעבוד בגלות וגאולה ממנו. על שאלתו של אברם (בראשית ט"ו, ח) "במה אדע כי אירשנה?" עונה ה' (שם יג-יח) "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ענו אתם ארבע מאות שנה… ודור רביעי ישובו הנה… ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת… ".

לאחר המשבר שבסוף פרשת שמות נוצר הצורך לרומם את נקודת ההשקפה של בני ישראל על האירועים, לבל תיפול רוחם מפני משברים כמו זה שהתרחש עתה. ושמא ניתן לומר זאת כך: תפקידושל המשבר היה ליצור מצב שבו תתגלה בהכרח התכנית האלוהית השלמה. ההנמקות לגאולה במעמד הסנה אינן מספקות. הן לא תעמודנה במבחן המציאות, והמציאות המסובכת תכריח את בני ישראל לעמוד מול הנאום שיש בו פרישה רחבה של תכנית הגאולה. ראייה היסטורית רחבה של התכלית הרחוקה נותנת כוח לעמוד מול הקשיים הזמניים.
אולם מבחינה זו לא השיג הנאום את מטרתו. "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". רוממות הנאום לא הושגה כלל על ידי בני ישראל אשר היו שקועים בשפל השעבוד והעינוי. ואף על פי כן ערכו של הנאום הזה "במקומו" עומד:
מנקודת השפל העמוקה ביותר של השעבוד, בסוף פרשת שמות, זו שנוצרה באופן פרדוכסלי דווקא בעקבות תחילת פעילותו של משה, עומד להתחיל התהליך המדורג של הגאולה, החל ממכת דם ואילך. בפתיחת פרשת וארא אנו נמצאים אפוא בקו פרשת המים בסיפור יציאת מצרים: בין סיום השעבוד ושיא חומרתו לבין תחילת המאבק, שמשמעו התחלת היציאה מן השעבוד. החל ממכת דם יחלו ארבע לשונות של גאולה להתממש.
בטרם יתחיל המאבק, בטרם יחל תהליך הגאולה, מופיע נאום זה כהצהרת כוונות של ה' ביחס לתהליך, כמגילת יסוד המבארת מראש את תכליתו האחרונה, לבל ישכיחו מאתנו הפרטים הקטנים שמהם מורכב המאבק העתידי את היעד האמיתי שלו.
מבחינה זו אין משמעות כה חמורה לכך שבני ישראל באותה שעה לא שמעו אל משה. הצהרה זו חייבת הייתה להיאמר במקום ובזמן שנאמרה למען הדורות הבאים, ואף למען הדור הזה עצמו, שכאשר ירווח לו מן השעבוד, ייתן אל לבו מניין בא ולאן פניו מועדות.

 

הערות:

1. אמנם משה ואהרן כבר עמדו במרכז הסיפור לפני כן, בפרשת שמות, אך מסיבות שונות ניתן לנו רקע משפחתי מאוד מעורפל עליהם (ב', א): "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי… (ד) ותתצב אחתו מרחק…". מיהו האיש ומי האישה ומה שם האחות?
2. ראה עיוננו לפרשת ויגש, אשר הוקדש להיבטים אחדים בנאום יהודה שבראש הפרשה ההיא.
3. בכל אחת מן המחציות מצוי שם ה' וכינויו את עצמו "אני" פעם נוספת:
במחצית הראשונה בנפרד – בפסוק ג "ושמי ה'… " ובפסוק ה "וגם אני… " – ואילו במחצית השנייה יחדיו, בפסוק ז "וידעתם כיאני ה'… ". אולם אלו אינם באים בדרך הצהרה כמו במסגרת הנאום ובצירו המרכזי.
4. על פירושו של פסוק חשוב זה הפותח את הנאום, ועל שייכותו לפסקה הראשונה ולכלל הנאום, לא נוכל לדון במסגרת עיון זה, ורק נפנה לפירושו של מ"ד קאסוטו לספר שמות עמ' 51.
5. לפי מיקומה של פסקה זו יש לומר כי היא משמשת מבוא למעמד הסנה, ודבר זה בא לידי ביטוי אף ברובד הלשוני: (ב', כה) "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"; (ג', ז) "ראה ראיתי את עני עמי… כי ידעתי את מכאביו". יחד עם זאת פסקה זו גם מהווה רקע לנאום בו אנו עוסקים.
6. מן האמור למעלה אתה למד שקיימת הבחנה ספרותית חותכת בין "ארבע לשונות של גאולה" לבין הלשון "והבאתי" הבאה בפסקה הבאה ומהווה עניין בפני עצמו.
7. הניסוח של פסוק ה נראה כאומר את ההפך: שמיעת נאקת בני ישראל היא הסיבה לכך שה' זכר את בריתו. אך באמת אין זה שונה ממה שאמרנו למעלה: כוונת הפסוק לומר שבין נאקת בני ישראל לבין הברית שכרת ה' עם האבות קיימת סתירה, המחייבת את פעולת ה' לשם ביטולה.
8. מובן שאין שוויון זה מתחייב מן השוויון הקודם שמצאנו: הפסקאות שבכל מחצית אינן שוות כלל זו לזו באורכן, כפי שתראה התבוננות קלה במבנה הנאום בראש סעיף ב לעיל.
חלוקה זו של הנאום עפ"י נושאיו ועפ"י מבנהו הכיאסטי שונה מן החלוקה הקודמת לשתי מחציות: בחלוקה ההיא הוצאנו את הציר המרכזי – המילים "אני ה' " – מהיותו כלול באחת מן המחציות (כרגיל ביחידה ספרותית במקרא שיש בה ציר מרכזי), וכך נותרו בכל מחצית 50 מילים. לעומת זאת, בחלוקה הנוכחית כלולות המילים "אני ה' " שבמרכז הנאום בצירוף הפסקאות ב-ב1 כחלק אינטגרלי מהן, כשם שהמילים "אני ה' " שבראש הנאום ושבסופו כלולות בצירוף הפסקאות א-א1 כחלק אינטגרלי, וכך כוללת כל אחת מן המחציות 51 מילים.
9. אפשר כי אף הפן המוסרי של הצלת עשוק מיד עושקו (ברוח שלושת האירועים שבהם היה מעורב משה בסיפור שלפני מעמד הסנה) נרמז בדברי ה', בייחוד בסוף פרק ג' (כ-כב).

מאמרים אחרונים

קייטנת פסח 2019 חיפה

קייטנת פסח – חוויה של ממש לילדים שלכם!קייטנת הפסח של “שלהבות” תתקיים במרכז הכרמל במרכזה של טיילת לואי.חוויה של סיורים בטבע, לימודים וכיף לחופשת הפסח.

קרא עוד »

מה שלא ידעתם על מכירת חמץ

מה שלא ידעתם על מכירת חמץ באינטרנט, בsms ובאפליקציה, אלו הם רק מגוון מן האפשרויות של מכירת החמץ במאה העשרים ואחת. אז איך זה התחיל

קרא עוד »

דרשות לשבת

נקודה לפרשת השבוע – בהר

כמה שעות עובד נהג מונית? נקודה לפרשת השבוע נזדמן לי השבוע להיות באחת המדינות המפותחות יותר בעולם. כאשר בשעת ערב סבירה ביקשתי למצוא חנות מזון

קרא עוד »

נקודה לפרשת השבוע – תזריע החודש

בקרוב: בחירות בחודש שנוח לכם! נקודה לפרשת השבוע לא משנה למי תצביעו בשבוע הקרוב, ההצבעה תהיה משיקולים של "מה הם הבטיחו לנו". נכון, מוכרחים להצביע

קרא עוד »
השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן