הסיפור שמאחורי ל"ג בעומר?
הבה נדבר קצת על ל"ג בעומר
אז, לסחוב קרשים למדורה, כולנו סחבנו (ועודנו..) לצלות מרשמלו על שיפוד ולזרוק תפוחי אדמה פנימה, בתקווה שלא יתפחמו, זרקנו, צלינו וזללנו. אך לשמחה מה זו עושה? בשביל מה כל הסיפור, המדורות, העשן והפיח, ולמה בכלל מדורה? ולמה מירון? ומי זה רבי שמעון בר יוחאי?
נתחיל מהתחלה.
ראשית, בניגוד למיתוסי הגבורה שמסופרים לילדים מסיבות פדגוגיות שונות, לג בעומר (לפחות הילולת לג בעומר) לא קשור לבר כוכבא. נכון, היה שם סיפור היסטורי מרתק אבל החגיגה כולה, קשורה בכלל למשהו אחר, ליתר דיוק, פטירה של צדיק.
תשאלו, פטירה של צדיק היא דבר משמח??
נתחיל מהתחלה. ימי ספירת העומר הם ימים שבהם, מלבד הספירה וההכנה למעמד מתן תורה (שבועות) וקבלת התורה, קרה גם משהו שלצערנו מלווה את עם ישראל מדורי דורות כבאג מובנה במערכת, וחבל. המדובר הוא במגיפה שפשטה בתלמידי רבי עקיבא, גדול הדור ומגדולי התנאים ("ואהבת לרעך כמוך") שהתחיל מ-0 בגיל 40 ותוך מספר שנים לא רב הפך לתלמיד חכם עצום שמאחוריו נהרו רבבות תלמידים. זה לא היה סתם. הם היו מלומדים ובקיאים בתורה, עד כדי כך, שכל אחד חשב שהוא יודע הכי טוב איך ומה, שזה בסדר עד שלב מסוים, כי יש מחלוקות לשם שמיים, שסופן להתקיים. הבעיה היא, שהם לא כיבדו זה את זה וחלקו זה על זה שהביאה לזלזול, פירוד ושינאה. מחלת שנאת החינם הידועה, שהביאה עימה מגיפה פיזית, שקיפחה חייהם של 24,000 (!!!!!!) מתלמידי רבי עקיבא. הון אנושי עצום של ידע, חכמה, תורה ויראת שמיים שהלך לשווא, בגלל חוסר כבוד הדדי.
מכל אותם עשרות אלפי תלמידים, נותרו לפליטה חמישה: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. רבי שמעון הינו רבי שמעון בר יוחאי. תלמיד חכם חריף ונועז, שלא חשש מלהעמיד קושיות גדולות שגרמו לסערה לא קטנה בקרב הסנהדרין, שיצא בגלוי וללא חת נגד מלכות רומי ששלטה בארץ ישראל באותה תקופה, וביתר שאת, לאחר רציחתו של ר' עקיבא, רבו, במיתה אכזרית ונוראה.
הרומאים, משמעו כי רבי שמעון מדבר בגלוי נגד שלטונם הוציאו נגדו גזר דין מוות וכדי לממשו פתחו מיד במצוד אחריו ורשב"י (כך בקצרה) נאלץ לרדת למחתרת. בתחילה התחבא עם בנו בבית הכנסת, אך משפשטה השמועה, והוזהר על ידי מי שהוזהר, יצא משם, וברח למערה, שעל פי דעות מסוימות – נמצאת בפקיעין. המדרש מספר כי רשב"י ובנו אלעזר הסתפקו בקב חרובים (שווארמה זה לא) מערב שבת עד ערב שבת, במי מעיין והתכסו בחול על מנת שבגדיהם לא יבלו (למעט מבזמן תפילה ובשבתות). 12 שנה ישבו שם במערה ועסקו בדבר אחד: בלימוד תורה, ובחיבור חיבורים רוחניים מופלאים וגבוהים לאין ערוך. המדרש מספר כי בתום 12 שנה נעמד אליהו הנביא על פתח המערה והודיע כי מת הקיסר ובטלו גזירותיו. כך יצאו רשב"י ובנו מהמערה כשהם אפופים בקדושה עילאית. עד כדי כך, שכאשר ראו בני אדם עוסקים בעיסוקי היומיום: חורשים, זורעים, קוצרים, הולכים לבנק ולקופ"ח, נחרדו וכל מקום שנתנו בו את מבטם- נשרף.
הדרגה הרוחנית שבה חיו לא אפשרה דבר מלבד אורח החיים שהם הכירו אך, לא זה מה שרצה ה'. לכן יצאה בת קול משמים ואמרה: "להחריב את עולמי באתם? חזרו למערתכם!"
חוזרת שנית: בת קול מהשמיים, החזירה את רשב"י הקדוש ובנו אלעזר למערה לשנה של איפוס. ואכן, כעבור 12 חודש יצאו שוב, והמדרש מספר כי ראו יהודי רץ ובידו 2 אגודות הדסים. שאלוהו "לאן אתה רץ?" וענה, מה זאת אומרת, לבית הכנסת (ערב שבת היה). ומדוע בידך 2 אגודות הדסים? ענה להם שוב, מה זאת אומרת?? אחת כנגד "שמור" ואחת כנגד "זכור". (שני ציווים בתורה על השבת, ומדובר בהידור מצווה ולא בהלכה נטו). ברכו על כך רשב"י ובנו ואמרו: אשריכם ישראל!
כלומר, הפער בין היציאה הראשונה מהמערה, לשניה, היתה הפעולה המכונה בשפה החסידית: "אורות בכלים" כלומר, לקחת את הרעיונות הרוחניים הכבירים והנשגבים שהם נחשפו אליהם, ולהשכין אותם פה, בעולם הגשמי המוגבל והחשוך מבלי להחריב אותו.
יום הסתלקותו של רשב"י יום מיוחד
יום הסתלקותו של רשב"י היה יום מיוחד: הוא ישב על מיטתו ומסר סודות תורה גדולים ונוראים לתלמידיו. את הבית הקיפה טבעת של אש, ופניו עצמו להבו באש (כמתואר באידרא זוטא) ודרש כי יום פטירתו יהיה יום של שמחה והילולא, מ-2 סיבות:
1. כי באופן חד פעמי ביום זה נמסרים סודות תורה שעד אז נאסרו לגלות ברבים וכעת הותר הדבר, ויש בכך משום שמחה רבה.
2. כי באופן מתמשך, הצדיק, שעד כה חי בגוף גשמי ומוגבל, מקבל את האפשרות לפעול ללא הגבלה בעולם ולמשוך עוד אור ושפע לעולם הזה מבלי להיות כבול להגדרות פיזיות.
עוד ביקש רשב"י להדליק ביום זה, מדורות שיהוו מעין נרות נשמה בענק, ויום זה הוא יום מסוגל לכל הישועות, כי בו מאיר אורו של רשב"י ביתר שאת.
והחשוב מכל, רשב"י, הוריד את סודות התורה, לעולם הגשמי. הוא עשה זאת באמצעות ספר הזוהר, המכונה "קבלה" והתחיל שיטה חדשה ביהדות המכונה "פנימיות" שעניינה הוא לבדוק מהו שורש הדברים ומהיכן הם מתחילים, כדי לדעת, מה התוצאה שלהם והאם הם נכונים וראויים.
כך, התחילה למעשה תקופה חדשה בחיי עם ישראל. בתחלה, מתי מעט זכו לעסוק בתורת הנסתר. מעטים היו מסוגלים להכיל ולספוג את האור הכביר, מבלי להשתגע, או לכפור (והיו גם כאלה..). על שכמותם נאמר צדיקים נסתרים. כל מי שטוען שהוא "קבליסט", מקובל וכד' – מקובלנו – כי הוא לא. כי התנאי הראשון להיותם כאלה הוא להיות, ובכן- צדיקים נסתרים.
יחד עם זאת, האור היה שמור למועטים בלבד ולכן, בדורות האחרונים לקח הבעל שם טוב את המהפכה צעד אחד קדימה. הוא לקח את הסודות הכמוסים של הקבלה, ולא עשה מהם מסחרה, או מכונים למיניהם אלא הפך אותם לתורה נגישה, מובנת, מתאימה רוחנית לכל אחד ויחד עם זאת, גבוהה מספיק כדי להעמיק בה עוד ועוד- והיא נקראת- תורת החסידות.
משל היהלום שבכתר
משל למה הדבר דומה? למלך, שבכתרו היה יהלום יקר לאין ערוך. לדאבונו, בנו יחידו חלה מאוד, על ערש דווי. הרופא המלכותי בדק ופסק, כי אם יקחו מהאבן הטובה שבכתרו של המלך, יכתשו אותה עד דק ימהלו אותה במים ויתנו לילד לשתות – הוא יבריא. מצד אחד, נדירותה של האבן כאבן יקרה – תלך לאיבוד. מצד שני, הילד יחיה, ואין ספק מה חשוב יותר. כך גם במקרה שלנו. תורת הקבלה ישבה כמרגלית בגנזי מרומים מדורי דורות. מלאכי מעלה סברו כי אין מה לתת אותה לבני אדם שדעתם קצרה, וימיהם קצרים. אך המלך- הוא הקב"ה, הסכים לקחת אותה ו"לפרק" אותה למשהו עכיל ונגיש, כדי שעם ישראל ישרוד, רוחנית וגשמית. וכך – תורת החסידות המבוססת על תורת הקבלה הפכה למקור של מים חיים הנתון לכל דורש.
לסיכום, ביום זה התקין הרבי מליובאוויטש, שלכבודו של רשב"י יתקיימו תהלוכות של ילדים. לא של שנאה, מחאה ואלימות, תהלוכות שאין בהן גזענות, לא התנגדות, לא פירוד ולא מחלוקת. תהלוכה שכולה מבוססת על אהבת ישראל, ושל ביחד.
עוד הוסיף הרבי ואמר, כי רשב"י עצמו נוכח בכל אחת ואחת מהתהלוכות הללו, שפועלות עניין עצום בנפש הרכה של הילדים, וכי כל הרוצה להתברך, יקח חלק, בין בגופו, בין בממונו, בתהלוכה כזאת.
סיפורי הניסים שקרו וקורים בזכות ההשתתפות בתהלוכות אהבת ישראל אלה, הולכים ומתרבים. מי שרוצה לדעת עוד שיחפש בגוגל, תהלוכות ל"ג בעומר.
זכותו של רשב"י יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן
ל"ג שמח