"שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג', ז)
פרשת התשובה והגאולה (ל', א-י)
ראשי פרקים: א. פרשת התשובה והגאולה – סיום הברכות והקללות שבפרק כ"ח ב. התשובה בפרשתנו – הבטחה, מצווה או תנאי? ג. "שובו אלי ואשובה אליכם" ד. הרמב"ם והרמב"ן על פרשת התשובה והגאולה |
א. פרשת התשובה והגאולה – סיום הברכות והקללות שבפרק כ"ח
פרשת התשובה בפרק ל'1 מהווה המשך וסיום לפרשת הברכה והקללה שבפרשת כי-תבוא (- פרק כ"ח)2. ניתן להיווכח בכך בנקל כאשר משווים בין הפרשיות. הבה נקרא את 'פרשת התשובה' כסדר ונציין את קשריה לפרק כ"ח: הכוונה לברכות ולקללות שבפרק כ"ח הקרויות כך בפירוש באותו הפרק: |
ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכות הָאֵלֶּה טו וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלות הָאֵלֶּה |
2. ג … מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׂר הֱפִיצְךָ ה' אֱלהֶיךָ שָׁמָּה ד אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם… |
תיאור הגלות והפיזור שבו מצויים ישראל בין העמים, מקורו בסוף פרשת הקללה והדמיון המילולי בולט לעין: |
כ"ח, סד וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ. |
3. ה וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיךָ. ט כִּי יָשׁוּב ה' לָשׁוּשׁ עָלֶיךָ לְטוב כַּאֲשֶׂר שָׁשׁ עַל אֲבתֶיךָ. |
לקראת סיום הקללה נאמר: |
כ"ח, סג וְהָיָה כַּאֲשֶׂר שָׁשׁ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּות אֶתְכֶם… |
4. ז וְנָתַן ה' אֱלהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלות הָאֵלֶּה עַל איְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. |
"האלות האלה" הן רמז לקללות שבפרשת כי-תבוא, וכך הן מכונות כמה פעמים בפרק כ"ט: |
כ כְּכל אָלות הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּורָה הַזֶּה |
5. ט וְהותִירְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטבָה |
ובברכות נאמר: |
כ"ח, יא וְהותִרְךָ ה' לְטובָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ… |
6. פרשת הברכות בפרק כ"ח (א-יד) ופרשת התשובה בפרק ל' מוקפות בפתיחה ובסיום דומים: |
פתיחה | כ"ח, א | וְהָיָה אִם שָׁמועַ תִּשְׂמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר לַעֲשׂות אֶת כָּל מִצְותָיו אֲשֶׂר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום. |
ל', ב | וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׂמַעְתָּ בְקלו כְּכל אֲשֶׂר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום. |
|
||||
סיום | כ"ח, יג | כִּי תִשְׂמַע אֶל מִצְות ה' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום לִשְׂמר וְלַעֲשׂות. |
ל', י | כִּי תִשְׂמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׂמר מִצְותָיו וְחֻקּתָיו… |
מהי משמעותה של הקבלה ברורה זו, ובמה היא עשויה להועיל להבנתם של שני המקומות הללו? ראשית, היא פותרת בעיה חמורה בקשר לפרק כ"ח: סיום הקללות שם בפסוק סח "והשיבך ה' מצרים… ואין קנה", מותיר אותנו בהרגשה קשה. מיד אחר כך בא הסיכום (סט): "אלה דברי הברית…", ואתה תמה: האם לאחר התגשמות הקללות, לאחר הגלות והפיזור, אין עוד תקומה וגאולה3? לא כך מסתיימות הקללות שבפרשת בחוקותיי (ויקרא כ"ו), אלא בהבטחת גאולה (שם פסוק מב): "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר". ובכן, גם הברכות והקללות שבפרשת כי-תבוא מסתיימות בהבטחת גאולה, וזו מתוארת בהרחבה, על פני פרשה בת עשרה פסוקים, בפירוט ובעצמה רבים לאין שיעור מאלו שבהבטחת הגאולה שבפרשת בחוקותי. אלא שיש להיאזר בסבלנות כדי להגיע לסיום הזה של הברכות והקללות (והשבוע העובר בין קריאת שתי הפרשות אינו מסייע בכך). שנית, הכרת ההקשר הזה שבו מצויה פרשת התשובה, כסיום הברכות והקללות, מעניקה פרספקטיבה אחרת לנאמר בה. התהליכים המתוארים בפרשה זו אינם עומדים בפני עצמם: הם מצויים בזיקה כפולה לאירועים שקדמו לה בתולדות ישראל, המתוארים בפרק כ"ח. מחד, פרשת התשובה עומדת כניגוד לאירועי הקללה שנתקיימו בישראל, ואשר תוארו ברובו של פרק כ"ח, ומבטלת את תוצאותיהם השליליות (לכך שייכים סעיפי ההשוואה 2 ו- 4); מאידך, היא מתארת תהליך שיקום המחזיר את ישראל למצב האידיאלי המתואר בברכות שבראש פרק כ"ח (ולכך שייכים סעיפי ההשוואה 3, 5 ו- 6). אולם פרשתנו היא בת עשרה פסוקים בלבד, ואילו הברכות והקללות משתרעות על פני שישים ושמונה פסוקים (מתוכם ארבעה עשר פסוקי ברכה). מתוך ההקשר וההקבלה ניתן להבין אפוא שלא רק מה שנאמר בפרשתנו במפורש עתיד להתקיים: העתיד הנרמז בה מכיל תיקון שלם של כל המצב המתואר בקללות ושיבה מלאה לכל מה שנאמר בברכות. מאליה עולה עתה השאלה מדוע אין פרשת התשובה כתובה מיד לאחר סיום הקללה שבפרק כ"ח, בדומה לפסוקי הגאולה שבפרשת בחוקותי? כדי לענות על כך תשובה מלאה יש צורך לעמוד על מקומו של נאום הברית – "אתם נִצבים" – בפרק כ"ט, בין סיום הקללה לבין פרשת התשובה, ועל יחסו לברכות ולקללות שלפניו, ודבר זה אין מקומו בעיוננו. כתשובה חלקית ניתן לומר, כי הרחקת פרשת התשובה והגאולה מסיום הקללה שבפרק כ"ח אולי רומזת למרחקי הזמנים שביניהן. בדברי הקללה שבפרשת בחוקותיי נרמז אורך הגלות (ויקרא כ"ו, לד): "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי הָשַּׁמָה", ורמז זה נתפרש בסוף ספר דברי הימים (ל"ו, כ-כא) "ויֶגֶל השארית מן החרב אל בבל… עד מלך מלכות פרס… עד רצתה הארץ את שבתתיה, כל ימי השמה שבתה, למלאת שבעים שנה". אולם בפרשת הקללות שבספרנו אין כל רמז לאורך הגלות. סיום הקללות מעורר תחושה שהגלות עמוקה וממושכת – ישראל הופצו בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, והגאולה מגלות כזו קשה ואינה נראית באופק. |
כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה (- מאוחר יותר, בפרשתנו) בתשובה… והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כולם… ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל.
|
ועוד נשוב לדברי רמב"ן הללו בהמשך עיוננו.
ב. התשובה בפרשתנו – הבטחה, מצווה או תנאי?
נתבונן עתה בשלושת הפסוקים הראשונים של פרק ל': יש בהם משפט טפל המהווה תנאי ומשפט עיקרי שהוא התוצאה, אולם ההבחנה ביניהם קשה. הבה נראה מה הן האפשרויות במקומנו ומה מתחייב או מתאפשר מכל אחת מהן: אפשרות א: |
משפט תוצאה: וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ… (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלו… (ג) וְשָׁב ה' אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ. לפי ניתוח תחבירי זה התנאי מגדיר את הזמן שבו יתקיים האמור במשפט התוצאה. אולם את התוצאה עצמה ניתן לפרש בשתי דרכים: |
כל הנביאים כולם ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין, שנאמר "והיה כי יבאו עליך כל הדברים… ושבת עד ה' אלהיך… ושב ה' אלהיך את שבותך…".
|
2. "והשבת" "ושבת" הן מצווה, המתחייבת דווקא בגלות מחמת התקיימותן של הברכות והקללות8. כך פירש זאת רמב"ן בפירושו לפסוקים הבאים אחר פרשת התשובה – ל', יא-יד. |
וטעם "כי המצוה הזאת [אשר אנכי מצוך היום]…" (פסוק יא) על התשובה הנזכרת, כי "והשבת אל לבבך" "ושבת עד ה' אלהיך" מצווה שיצווה אותנו לעשות כן9.
|
אלא שהרמב"ן, על פי שיטתו הידועה בדבר קיומה של דו-משמעות מכוונת בספר דברים, שבו מצווה או אזהרה משמשות בו-זמנית גם כהודעה נבואית לעתיד10, כולל אף את דברי הרמב"ם בפירושו: |
ונאמרה בלשון הבינוני (- לשון היכולה להתפרש כסיפור דברים ולא כציווי) לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן.
|
אפשרות ב: משפט תנאי: (א) וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה… וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ… (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלו… |
משפט תוצאה: (ג) וְשָׁב ה' אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים…11 לפי ניתוח תחבירי זה התנאי מגדיר את הזמן ואת הנסיבות של משפט התוצאה: 'אם תעשה בגלות את חשבון נפשך ותשוב אל ה' ותשמע בקולו, אז תזכה בגאולה מן הגלות'. נראה שכך פירש ראב"ע בפירושו לתחילת פרק ל', שאותה הוא קושר לסוף פרק כ"ט: |
ובעבור שאמר (כ"ט, כז) "וישלִכם אל ארץ אחרת", אמר כי אם תשוב אל ה', אף על פי שאתה חוצה לארץ, ה' ישיב שבותך.
|
אל דברי ראב"ע הללו מצטרף גם רמב"ן בפירושו לויקרא, בדבריו שהובאו בסעיף הקודם: |
הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם (- בברית שבמשנה תורה) קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה.
|
האפשרויות השונות לניתוח התחבירי של פסוקים אלו והתוצאות הנובעות מהן ביחס לתשובת עם ישראל בגלותו – האם היא הבטחה, או שמא מצווה, ואולי אך תנאי – מביכות. הסתירה בין דברי הרמב"ן בפירושו לספר ויקרא ("לא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה") לדבריו בספר דברים ("לרמוזבהבטחה כי עתיד הדבר [- התשובה, וממילא גם הגאולה] להיות כן") מוסיפה למבוכתנו.
נדמה כי מאפיין זה של סגנון התורה, שבו יש לעתים קושי להבחין בין משפט טפל למשפט עיקרי, מנוצל כדי ליצור דו-משמעות מכוונת וממילא אפשרויות שונות של פרשנות. בייחוד אמורים הדברים במקום שיש שרשרת פעולות, שחלקן משמש בו-זמנית הן כתוצאות של פעולות קודמות והן כתנאי לפעולות הבאות. הבה נדגים זאת בפרשה הלכתית בספרנו: |
כ"ד, א כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ
וְהָיָה אִם לא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו. |
לו היה לפנינו רק הפסוק הזה לא היה כל ספק כי החל מן המילים "וכתב לה…" מתחיל המשפט העיקרי, שבו מצוות נתינת גט למי שחפץ לגרש את אשתו. ואכן, מפסוק זה נלמדו רוב הלכות גטין, עליו מבוססת המסכת הנושאת שם זה ומוני המצוות מנו כאן את מצוות הגט. אולם הפרשה ממשיכה: |
ב ג ד |
וְיָצְאָה מִבֵּיתו וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרון וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו או כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרון אֲשֶׁר לְקָחָהּ לו לְאִשָּׁה. לא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁון אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיות לו לְאִשָּׁה… |
פסוקים ב-ג הם ודאי משפט תנאי, כפי שמוכיח תוכנם: האישה ודאי אינה מצווה להינשא לאיש אחר, וודאי שאין בעלה השני מצווה לשנאתה ולגרשה או למות12. משפט התוצאה הוודאי היחיד בכל הפרשה הוא אפוא האיסור המפורש בפסוק ד "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה…". אלא שאז מתברר למפרע כי גם הסיפא של פסוק א "וכתב לה ספר כריתֻת…" אינו אלא חוליה בשרשרת משפטי התנאי המובילים אל משפט התוצאה. ואם כן יוצא כי דין גירוש האשה בספר כריתות, שהוא דין עקרוני מיסודות הלכות אישות, נאמר בצורה אגבית, כשהוא משועבד כמשפט תנאי לאיסור פרטי החל בנסיבות רחוקות – איסור החזרת גרושתו לאחר שנישאת. דבר זה מתמיה ביותר13. התשובה לתמיהה זו היא שהסיפא של פסוק א "וכתב לה ספר כריתת…" משמשת בו-זמנית משפט תוצאה לרישא של אותו פסוק (ועל כן בדין מנו כאן מוני המצוות מצוות גט) ומשפט תנאי המשתלב במשפטי התנאי הבאים (בפסוקים ב-ג) לקראת משפט תוצאה חדש בפסוק ד. האפשרות לדו-צדדיות זו של המשפט "וכתב לה…" נובעת מאותה תכונה של לשון המקרא שוי"ו יכולה להופיע הן כוי"ו ההיפוך בראש משפט עיקרי ("וכתב לה…" – 'יכתוב לה') והן כוי"ו החיבור בין חלקי המשפט הטפל המורכב: "וכתב לה… ושלחה מביתו… ויצאה… והיתה… ושנאה…". כיוצא בדבר אף בפרשתנו: לו היו לפנינו פסוקים א-ב בלבד "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה… והשבת אל לבבך… ושבת עד ה'…", לא היה בלבנו ספק כי "והשבת-ושבת" הם משפטי התוצאה, שיוכלו להתפרש כמצווה (או כהבטחה או כשניהם גם יחד כשיטת רמב"ן בדברים). אולם אחר פסוקים א-ב, שבהם הנושא הוא "אתה" – ישראל – בא פסוק ג, שבו ה' הוא הנושא: "ושב ה'… ושב וקבצך…". חילוף הנושאים והבדלי התוכן מעלים על הדעת (אף שמבחינה לשונית אין בכך הכרח) כיכאן מתחיל משפט התוצאה, ותשובתם של ישראל, שבקריאה הקודמת הייתה מצווה או הבטחה, הופכת עתה להיות תנאי, שבלעדיו לא ייגאלו. אין סתירה מהותית בין שתי הקריאות הללו: אפשר שתשובת ישראל בגלות אמורה במשפט תוצאה, והיא מצווה, ויחד עם זאת קיום המצווה הזאת מהווה תנאי לגאולתם. אפשר אף שתשובת ישראל בגלות היא הבטחה, אולם רק אחר שהבטחה זו תתקיים יוכל תהליך הגאולה וקיבוץ הגלויות להתחיל, ואם כן הבטחה זו היא תנאי לקיומה של ההבטחה האחרת. נראה אפוא כי כל האפשרויות האמורות בדברי הפרשנים שהבאנו אכן כלולות בפסוקים אלו, ובכוונה תחילה מנוסחים הדברים בדרך המאפשרת קריאות שונות שיש לעשות פשרה ביניהן.
ג. "שובו אלי ואשובה אליכם"
התכונה הסגנונית שעסקנו בה בסעיף הקודם ממשיכה לאפיין את פרשת התשובה כמעט עד לסופה: פרשה זו מכילה סדרה רצופה של פעולות הפותחות בוי"ו, ווי"ו זו, המשמשת כוי"ו ההיפוך (מעבר לעתיד), יכולה להתפרש גם כוי"ו החיבור, וכך נוצר ספק מתמיד איזו פעולה היא תנאי ואיזו תוצאה. בכך הופכת כל פעולה המתוארת בפרשה להיות תוצאה של קודמתה ותנאי לפעולה הבאה אחריה. בצורה זו מתוארים לסירוגין שני תהליכים המקדמים זה את זה ותלויים זה בזה: מעשה אנושי – תשובתם של ישראל, ומעשה ה' – גאולתו אותם. |
פרשת התשובה והגאולה (דברים ל', א-י)(א) וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׂר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ |
א | וַהֲשֵׂבתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלהֶיךָ שָׁמָּה. (ב) וְשַׂבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלו כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ |
||
ב | (ג) וְשָׁב ה' אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלהֶיךָ שָׁמָּה. (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיךָ. |
||
ג | (ו) וּמָל ה' אֱלהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. |
||
ד | (ז) וְנָתַן ה' אֱלהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלות הָאֵלֶּה עַל איְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. |
||
ה | (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקול ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְותָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום. |
||
ו | (ט) וְהותִירְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבתֶיךָ. |
||
ז | (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר מִצְותָיו וְחֻקּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּורָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. |
בטרם נעקוב אחר השתלשלות התהליך הכפול המתואר בפרשת התשובה שלב אחר שלב, נפנה מבטנו למבנה הכללי של הפרשה. בראשה מעין כותרת, שבה מצוי המשפט היחיד שהוא בוודאות משפט תנאי: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה…". במשפט זה מונחת התשתית לכל ההתפתחות שתבוא בהמשך: מחמת התקיימות הדברים הכתובים בפרק כ"ח (ובעיקר מחמת התקיימות הקללה), יחל תהליך התשובה של ישראל בגלות, ואילו תהליך גאולתם נועד לבטל את הקללה ולשחזר את הברכה (כפי שהובהר בסעיף א לעיל). הפרשה עצמה, לאחר ה'כותרת', מחולקת לשתי מחציות כמעט שוות באורכן (שבעים ותשע מילים במחצית הימנית; שבעים וארבע בשמאלית), אלא שאין זו חלוקה שגרתית: כל מחצית "נבנית" מצירוף הפסוקים העוסקים באחד משני הנושאים שבהם עוסקת הפרשה: תשובתם של ישראל אל ה' וגאולתם על ידי ה'. הצורך בצירוף זה של הפסוקים נובע מכך ששני התהליכים המתוארים בפרשה מתוארים לסירוגין, וסירוג זה עצמו נובע מן התלות ההדדית של כל אחד מהם בחברו. המחצית "הימנית", העוסקת בתשובתם של ישראל, בולטת בעדיפות מסויימת על פני זו "השמאלית": יש בה ארבעה שלבים, בעוד שבחברתה רק שלושה, שכן התהליך המתואר בפרשתנו פותח בתשובתם של ישראל וגם מסיים בו (עדיפות זו מתבטאת גם ביתרון של חמש מילים). בחינה סגנונית של הפרשה תגלה עדיפות נוספת של המחצית הזאת: השורש שו"ב חוזר כפועל בפרשה שבע פעמים ומשמש בה כמילה מנחה14. ארבע מבין ההופעות הללו מצויות במחצית "התשובה", ורק שלוש במחצית "הגאולה"15. אף על פי כן, השימוש בשורש משותף לתיאור שני התהליכים הללו מלמד על תנועה הדדית: ישראל שבים אל ה' וה' שב אל ישראל ומשיב אותם אליו, כדברי הנביא מלאכי שהבאנו בכותרת העיון: "שובו אלי ואשובה אליכם". מילה מנחה אחרת בפרשתנו היא שם ה', המופיע בפרשתנו ארבע עשרה פעמים (שתים עשרה מתוכן בצירוף 'אלוהיך'). כאן דווקא שורר שוויון בין שתי המחציות16. במחצית הראשונה בדרך כלל שם ה' משמש כמושא פעולתם של ישראל ואילו במחצית השנייה ה' הוא הנושא הפועל. הבה נבחן עתה כל שלב בתהליך הן כשלעצמו והן בהקשר שבו הוא נתון:
שלב א
נקודת המוצא של התהליך היא תשובתם של ישראל בהיותם בגלות. כאמור לעיל, אף אם תשובה זו היא בגדר מצווה או הבטחה, היא מהווה בו-זמנית תנאי לפתיחת תהליך הגאולה בשלב ב.
שלב ב
"פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה, ג). זו התחושה שלנו למקרא התגובה האלוהית בשלב ב על התעוררות התשובה של ישראל בשלב א. למראית עין יש שוויון בין שני השלבים: שני המשפטים הראשונים בשלב א פותחים ב"והשבת" "ושבת", וכנגדם שני המשפטים הראשונים בשלב ב פותחים ב"ושב ה' " "ושב". אולם בחינה נוספת מגלה כמה הבדלים: רק הפועל השני בשלב א – "ושבת" – מבטא תנועה של ישראל אל ה'. לעומת זאת, בשלב ב שני הפעלים "ושב" מבטאים התקרבות ה' לישראל, ואליהם מצטרפים שפע של פעלים נוספים המבטאים זאת ביתר שאת: "ורחמך… וקבֶּצך… יקחך… והביאך… והיטִבך והרבְּך". ועוד: הפעילות האלוהית לטובתם של ישראל בשלב ב היא רבת שלבים ומקיפה מרחבים עצומים של מקום ושל זמן17. בפעילות זו כלולים קיבוץ כל הגולים מכל מקום שאליו נפוצו, הבאתם לארץ, ירושתם את הארץ והתרבותם בה מתוך טובה, יותר ממה שהיה אצל "אבותיך".
שלב ג
הכללתו של שלב ג במחצית "הימנית" של הפרשה נראית במבט ראשון כטעות: הוא נראה כהמשך רצוף של הפעילות האלוהית ביחס לישראל המתוארת בשלב הקודם: "ושב ה' אלהיך את שבותך… ושב וקבצך… והביאך ה'… ומל ה' אלהיך את לבבך". אולם בחינת תוכנו של שלב ג תצדיק את מקומו בכל זאת: פעילותו של ה' ביחס לישראל כאן אינה בתחום גאולתם הפיזית (כבשלב ב) אלא בתחום הרוחני. מילת הלב פירושה הסרת הכיסוי האוטם אותו (- 'ערלת הלב'), והיא משל לשחרור רוחני, לפתיחת הלב לפעילות רוחנית חיובית. פעילות זו היא "לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". מובן שאהבת ה' היא פעולתם של ישראל הנעשית בבחירתם החופשית18, וממילא מוצדק שיוכו של שלב זה למחצית המתארת את תשובתם של ישראל. אף אוצר המילים של שלב ג מורה על כך: "לבבך ולבב זרעך" מקביל לאמור בשלב א "אתה ובניך"; "בכל לבבך ובכל נפשך" הוא ביטוי החוזר בשלב א ובשלב ז, ואם כן כל שלוש ההופעות שלו מצויות במחצית "הימנית" של הפרשה האחת בראש המחצית, האחרת באמצעה – בשלב ג – והאחרונה בסיומה.
שלב ד
שיבת ישראל לארצו וישיבתו בה מתוך טובה ונחת אינה מוחקת את העוולות שעשו לו אויביו בשבתו בגלות. תהליך התשובה והגאולה המתואר כאן הרי עומד על בסיס של התבוננות מתמדת בעבר. לא רק ישראל עושים כן כדי לשוב אל ה'. גם ה', בבואו לגאול את עמו, זוכר את האיבה והשנאה ואת הרדיפה שמהם סבלו ישראל בגלות, והוא מעביר את "האלות האלה", שמהן סבלו ישראל, אל אויביהם ואל שונאיהם. הנקמה שיעשה ה' באויבי ישראל ששפכו את דמו היא יסוד מוסד בתיאורי הגאולה במקרא, החל מפרשתנו ועד לנבואות הגאולה בספרי הנביאים.
שלב ה
דמיונו של שלב ה לשלב א מעורר קושי: |
שלב ה: וְאַתָּה תָשׂוּב וְשָׂמַעְתָּ בְּקול ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְותָיו אֲשֶׂר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום. שלב א אף נראה יתר על שלב ה במה שנוסף בו בהמשך: "אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". ובכן, היכן ההתקדמות בשלבי התשובה? |
בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא ייעזבו אל הרפיון והחולשה… אבל התחזקו בכם… להתחיל התחלת מה… במה שתתעוררו לשוב אליו לשמוע בקולו…לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש, עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים בהיותכם תחת עול הגויים, אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט.
|
על שלב ה הוא כותב: |
והנה כאשר יגיעוך כל אלו ההצלחות, כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה, והוא אמרו: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", וכבר תוכל על המעשה השלם, מה שלא נאמר תחילה (- בשלב א), רק השמיעה.
|
בעל העקדה מוצא אפוא את ההתקדמות במילים האמורות בשלב ה "ועשית את כל מצותיו". אולם באמת אף בשלב א השמיעה בקול ה' "ככל אשר אנכי מצוך היום", אין פירושה אלא היענות בפועללמצוות ה', ציות לכל דרישותיו19. נציע פירוש אחר לשאלת היחס בין שלב א לשלב ה. בהשוואה שעשינו לעיל בין שני השלבים הצבנו את השורש שו"ב בשניהם בהקבלה. אולם באמת אין הוא בא באותה משמעות בשני השלבים: בשלב א נאמר "ושבת עד ה' ", והוא תיאור בואו של האדם עד ה' בתהליך שחז"ל מכנים אותו "תשובה". אולם בשלב ה נאמר "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ", ואין משמעו של 'תשוב' זה אלא 'תחזור' למצב קודם שכבר היית בו (וכן משמעו בפסוק הבא (ט) "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך"). ובכן, מתי היה ישראל לפני כן במצב של שמיעה בקול ה' ועשיית מצוותיו? נראה כי בשלב א היה במצב זה, בהיותו בגלות! אם כך הדבר, הרי שנרמז כאן כי בתהליך הממושך והמורכב של תשובת ישראל וגאולתם תחול בשלב מסויים נסיגה במהלך תשובתם, ומצבם מבחינת קיום מצוות ה' יהיה ירוד ממה שהיה בהיותם בגלות. על כן יהיה צורך בשיבה של ישראל למצב שכבר היו בו בראשית התהליך המתואר בפרשתנו. הסיבות לנסיגה זו דווקא בעת שישראל יושבים על אדמתם נידונו בחיבורים שונים שעסקו בשאלה זו. פירוש זה לא יכלו להעלות על דעתם פרשנים קדמונים, ואילו אנו נוטלים אותו ממה שראו עינינו.
שלב ו
שיבתם של ישראל אל המצב שבו היו בדורות קודמים – לשמוע בקול ה' ולעשות את כל מצוותיו – מביאה אף את ה' לשוב ולהתייחס לישראל כשם שהתייחס אל אבותיהם בדורות הראשונים, בטרם חטאו ונענשו: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך". המשמעות המעשית של יחס זה של ה' לישראל מתוארת בחלקו הראשון של הפסוק (ט): "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה". יש בשלב זה שתי התפתחויות בהשוואה למה שנאמר בסוף סעיף ב – "והיטבך והרבך מאבתיך": באיכות ההטבה שמיטיב ה' עם ישראל ("והותירך… לטובה") ובפירוט התחומים שבהם היא תבוא לידי ביטוי. אך חשוב מאלה הוא היחס המתגלה כאן בין ה' לישראל – "לשושעליך לטוב". ביטוי של יחס "נפשי" לישראל בא בראש תיאור הגאולה (ג): "ורחמך", ובסיומו: "לשוש עליך", וכך נמצאים המעשים שעושה ה' לעמו בבואו לגאול אותם מוקפים ברחמים לפניהם ובששון על ישראל לאחריהם.
שלב ז
השלב האחרון בפרשה מורכב משני משפטים הפותחים במילה "כי": "כי תשמע" – "כי תשוב". נראה שמשמעות המילה "כי" בשלב הזה היא 'כיוון ש…', ואם כך יש בשלב הזה נימוק למעשיו של ה' כלפי ישראל שתוארו בשלב הקודם, ואולי בשלבים הקודמים כולם (ב, ד, ו). נימוק זה ערוך בסדר כיאסטי ביחס לתיאור הפותח את התהליך בשלב א: |
שלב א (ב)
שלב ז (י) |
וְשַׂבְתָּ עַד ה' אֱלהֶיךָ
וְשָׂמַעְתָּ בְקלו כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ כִּי תִשְׂמַע בְּקול ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר מִצְותָיו… כִּי תָשׂוּב אֶל ה' אֱלהֶיךָ |
סיום במה שפתח בו (אך בסדר הפוך) הוא שיטה מקובלת במקרא לסיים יחידה ספרותית. ובכל זאת המעיין ימצא כי הסיום מתאר שלב גבוה יותר מן הפתיחה: תשובה אל ה' מבטאת קרבה גדולה יותר מתשובה עד ה'. התקרבות יתרה זו של ישראל אל ה' היא כמובן תולדה של התקרבות ה' לישראל בשלבים הקודמים.
ד. הרמב"ם והרמב"ן על פרשת התשובה והגאולה
הרמב"ם בחיבורו הגדול משנה תורה התייחס אל פרשת התשובה בשני מקומות: בפעם הראשונה הוא מתייחס אליה בספר הפותח את חיבורו – ספר המדע – בהלכות תשובה (פ"ז ה"ה), וכבר הבאנו את דבריו "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים"; בפעם השנייה הוא דן עליה בספר החותם את חיבורו – ספר שופטים – כמעט בסוף החיבור כולו, בהלכות מלכים פי"א ה"א: |
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'…". ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
|
נראה שהרמב"ן הושפע מדברי הרמב"ם בשני המקומות הללו, שהרי אף הוא מסכים בפירושו לפסוק יא בפרקנו כי פרשתנו רומזת "בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן", שישראל יעשו תשובה בגלותן, ובפירושו לויקרא כ"ו, טז תיאר את הגאולה שעליה מדברת פרשתנו: |
והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כולם. אמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו', והבטיח (ה) "והטבך והרבך מאבתיך" שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל… ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (ז) "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שנאיך אשר רדפוך", והנה "אויביך ושונאיך" – רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו (- הנוצרים והמוסלמים). ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל.
|
ההתייחסות של שני גדולי עולם אלו לפרשתנו בשני מקומות שונים בכתביהם נובעת כמובן משני האספקטים השונים של פרשתנו כפי שהם מומחשים בחלוקת הפרשה לשתי מחציות בסעיף הקודם של עיוננו. כאשר הרמב"ם והרמב"ן עוסקים בעניין התשובה הם נזקקים לפרשתנו מן ההיבט הזה שלה, וכאשר הם עוסקים בעניין הגאולה העתידה הם נזקקים לה מן ההיבט האחר20.
מדוע התפעלו שני רבותינו הללו מתיאור הגאולה בפרשתנו עד שראו בו יתרון על פני "הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" ו"כל חזיונות דניאל"? נדמה כי התשובה על כך כפולה: ראשית, עדיפות תיאור הגאולה שבפרשתנו נובעת מפשטותו, מצלילות הביטוי ומבהירותן של המילים, עד שאף תינוק של בית רבן יכול להבין את האמור בפרשתנו ללא קושי. נדמה כי את זאת מבליט הרמב"ן כשהוא משווה את הבטחת הגאולה בפרשתנו דווקא לזו שבחזיונות דניאל הסתומים והחידתיים. הללו משכו אליהם בכל הדורות בעלי מסתורין ומחשבי קצים, והנה – אומר הרמב"ן – מונחת לפנינו בתורה "הבטחה שלמה" לגאולה, בלשון פשוטה ובהירה, שהיא עדיפה על פני הרמזים עטופי הערפל בחזיונות דניאל. |
הערות:
1. פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת האחרונה של השנה. עשרת הפסוקים בראש פרק ל', שרגילים לקרותם 'פרשת התשובה', נראים כהכנה לימי הדין והרחמים העומדים בפתח. בעיון זה נבחן פרשה זו לגופה. |