מנהיגות במשבר דיני בעלי החיים (פרק י"א)
ראשי פרקים: א. כפילות הנושאים הנידונים בסיפור קברות התאווה ב. בחינת אחדותו של הסיפור על פי מבנהו ועל פי מילה מנחה אחת בו ג. חומרת תלונת המתאווים: העיתוי והנסיבות ד. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ה. נאום התלונה של משה (פסוקים יא-טו) ו. האספה והרוח ז. הוויכוח על מדיניות נתינת הבשר ח. האצלת הרוח על אספת הזקנים ופרשת אלדד ומידד ט. "קברות התאוה" י. חתימה |
א. כפילות הנושאים הנידונים בסיפור קברות התאווה
סיפור האירועים בקברות התאווה משתרע על פני שלושים ושניים פסוקים בפרק י"א, מפסוק ד1 ועד סיום הפרק בפסוק לה. הקושי המתבלט בסיפור זה כבר בקריאה ראשונה הוא כפילות הנושאים הנידונים בו והופעתם לסירוגין. |
א
ב ג ד ה ו |
ד-י
יא-טו טז-יז יח-כג כד-ל לא-לה |
תלונת המתאווים (ד-ו), הכחשת דבריהם (ז-ט), יחס ה' ומשה לבכי העם (י).
תלונת משה על משא העם הכבד ממנו. תשובת ה' למשה בעניינו האישי: שבעים הזקנים יישאו עמו. תשובת ה' לעם: תאוותם לבשר תסופק (יח-כ), ערעור מינוי שבעים הזקנים (כד-כה, ל) ופרשת אלדד ומידד (כו-כט). הופעת השליו, איסופו ומכת ה' במתאווים. |
חוליית החיבור בין שני נושאי הסיפור היא בפסקה ב: העילה לתלונתו האישית החריפה של משה, שאינו יכול לשאת עוד במשא העם, היא בכיו של העם על משה בתביעתם לבשר: |
יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמר:
תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנאכֵלָה. |
אולם במבט ראשון זו נראית עילה מקרית ומזדמנת לתלונתו של משה. על כל פנים, מכאן ואילך, בהמשך הסיפור, נפרד הטיפול בתלונתו של משה מן הטיפול בבכיו של העם. ההפרדה הברורה בין שני הנושאים ניכרת הן בתשובת ה' למשה (ועל כן חילקנו את תשובת ה' לשתי פסקאות: ג וְ-ד) והן בתיאור הוצאת הפתרונות אל הפועל בפסקאות ה וְ-ו, שאין ניכר כל קשר ביניהן.
לפנינו אפוא שני סיפורים נפרדים לכאורה, שבמישור העלילה יש להם נקודת מוצא משותפת (בפסקה ב), אולם החל מאותה נקודת מוצא מתפתח כל סיפור באופן עצמאי. מדוע מעורבים שני הסיפורים זה בזה? שמא מכיוון שפרק הזמן הכולל של התרחשות שניהם היה אותו פרק זמן עצמו, ועלילתם נתרחשה במהלכו לסירוגין, ועל כן אף הביטוי הספרותי לכך הוא בשילוב מסורג של שני הסיפורים, כפי שראינו ברשימת הפסקאות.
ב. בחינת אחדותו של הסיפור על פי מבנהו ועל פי מילה מנחה אחת בו
האם הפסקאות שמהן בנוי הסיפור, ואשר הובחנו בסעיף הקודם, יכולות להצטרף האחת לחברתה הסמוכה לה, בדרך שתבליט את חלקיו הגדולים של הסיפור? לכאורה הדבר קשה, שהרי כמעט כל שתי פסקאות סמוכות (מלבד פסקאות ב-ג) נבדלות זו מזו בשייכותן לאחד משני הנושאים הנידונים בסיפור. ואף על פי כן ניתן באופן פשוט מאוד לצרף כל צמד פסקאות סמוכות, השייכות לשני נושאיו השונים של הסיפור, תחת כותרת קצרה אחת המשמשת להן מכנה משותף: |
פסקאות א-ב פסקאות ג-ד פסקאות ה-ו |
התלונות תשובות ה' הפתרונות בפועל |
תופעה זו כשלעצמה כבר רומזת לקשר שבין שני הנושאים הנידונים בסיפור. עתה מתבלט מבנהו של סיפורנו המאגד בתוכו את שני הנושאים: |
חלק א
חלק ב חלק ג |
"התלונות" (ד-טו)
"תשובות ה' " (טז-כג) "הפתרונות בפועל" (כד-לה) |
פסקה א פסקה ב פסקה ג פסקה ד פסקה ה פסקה ו |
תלונת העם תלונת משה אל ה' תשובת ה' למשה תשובת ה' לעם מינוי הזקנים הופעת השליו ועונש העם |
במרכז הסיפור, ב"ציר המרכזי" שלו (חלק ב), מצוי דבר ה', העונה על התלונות שבחלק א בסדר כיאסטי, ומתווה את הפתרונות שיינקטו בחלק ג. בחלק ג מתוארים הפתרונות בזה אחר זה, באותו סדר שנודע עליהם בדברי ה' בציר המרכזי. חלקים א וְ-ג שווים במספר פסוקיהם – שנים עשר פסוקים – בעוד ש"הציר המרכזי" הוא בן שמונה פסוקים בלבד.
אחד האמצעים הסגנוניים המובהקים של הסיפור המקראי להבעת רעיונו הוא השימוש ב'מילה מנחה'. החזרה עליה בסיפור כולו או בחלק מחלקיו נעשית בדרך המעוררת תשומת לב: מספר הופעותיה הוא בדרך כלל שבע או כפולות המספר הזה; לעתים היא מצוייה בצפיפות רבה במספר פסוקים מועט; לחילופין היא מפוזרת על פני הסיפור כולו אך בולטת בעמדות אסטרטגיות שבו; לעתים המילה המנחה משנה את משמעה ואת הקשרה, ובכך נרמזת השתנות במהלך הסיפור; ויש שתפקידה לשמש כחישוק סגנוני המאחד את חלקיו השונים של הסיפור. ומובן שלא מיצינו כאן את שלל האפשרויות הטמונות בשימוש בה. האם ניתן להצביע על 'מילה מנחה' בסיפורנו המשמשת בתפקיד של 'חישוק סגנוני' והמקשרת בין שני נושאיו ובין שלושת חלקיו? השורש אס"ף משמש בתפקיד זה:3 |
1 (ד) 2 (טז) 3 (כב) 4 (כד) 5 (ל) 6 (לב) 7 |
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּו הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה… וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… … אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. … וַיֶּאֱסף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם. וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. … וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים… |
ארבע הופעות של המילה המנחה (7,6,3,1) שייכות לתלונתם של המתאווים ולטיפול בה, ואילו השלוש הנותרות (5,4,2) שייכות לטיפול במנהיגותו של משה. יושם לב: כל חלק משלושת חלקיו של הסיפור פותח ב'מילה המנחה': חלק א פותח ב: "והאספסף אשר בקרבו…", וזו ההופעה היחידה של השורש בחלק זה, וגם הפעם היחידה בסיפור שהופעתו היא כשם עצם4. חלק ב פותח ב: "אֶסְפָה לי שבעים איש…" כדרך לפתרון תלונתו של משה, וקרוב לסיומו הופעה נוספת: "אם את כל דגי הים יֵאָסֵף להם ומצא להם?", כביטוי לספקנותו של משה בדבר האפשרות לפתרון הבעיה של תאוות העם לבשר. חלק ג פותח ב: "…ויֶאֱסף שבעים איש…", ופסקה זו, פסקה ה, גם מסיימת במילה המנחה: "ויֵאָסֵף משה אל המחנה". בפסקה הבאה, פסקה ו, מופיעה המילה המנחה פעמיים נוספות במרכזה, בתיאור אסיפת השליו. מתבלט לפנינו אפוא אלמנט סגנוני המאחד את הסיפור השלם כולו. אולם כאן מתעוררת השאלה: מהו הקשר הפנימי בין האספסוף לבין אספת שבעים הזקנים? ומהו הקשר בין היאספות משה וזקני ישראל אל המחנה לבין איסוף השליו הנטוש על פני המחנה וסביבותיו? ניתוחו השיטתי של הסיפור יענה על שאלה זו.
ג. חומרת תלונת המתאווים: העיתוי והנסיבות
אופיו החמור של בכי המתאווים יתברר מהשוואתו לאירוע מקביל המתואר בשמות ט"ז: |
שמות ט"ז, א …וַיָּבאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין…
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יום לַחדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם5. ב וַיִּלּינוּ (קרי: וַיִּלּונוּ) כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן בַּמִּדְבָּר. ג וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׂבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׁר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׁבַע כִּי הוצֵאתֶם אתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. |
לכאורה דומה תלונתם שם לתלונתם בסיפורנו: |
במדבר י"א, ד … מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׁר
ה זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׂר נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כּל… |
אולם באמת שונים שני הסיפורים זה מזה בשתי בחינות מהותיות: * העיתוי: הסיפור בשמות ט"ז הוא בתחילת יציאתם של בני ישראל ממצרים למדבר, חודש אחד בלבד לאחר שיצאו. העם עדיין אינו רגיל לחיי החירות החדשים, וכל קושי מעורר את תלונתו. הסיפור שבספר במדבר הוא (י', יא) "בשנה השנית בחדש השני", כשנה לאחר צאתם ממצרים, פחות משנה לאחר מעמד הר סיני, וזמן קצר לאחר חנוכת המשכן. לאחר כל האירועים המכוננים הללו, צפוי היה שהעם יעמוד בדרגה אחרת מזו שהיה בה אז, זמן כה קצר לאחר היציאה ממצרים. * הנסיבות: תלונת העם בספר שמות, יש בה מידה של צידוק אובייקטיבי: הדבר היה בטרם ירד המן, והעם חשש ממיתה ברעב "במדבר הזה". רק בעקבות תלונתם החל המן יורד בכל בוקר, ורק לאחריה החל השליו לעלות בערב ולכסות את המחנה. תלונתם בספר במדבר, לעומת זאת, אינה נובעת ממחסור באוכל ומחשש לרעב אלא מתאווה בלבד, שהרי המן התמיד בירידתו מאותו מאורע שבספר שמות, אשר חל כשנה לפני זמנו של סיפורנו. כנגד תלונתם על המן (ו): "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו", מעידה התורה לאורך שלושה פסוקים (ז-ט) על יתרונותיו של המן: על טעמו כטעם לשד השמן ועל ירידתו ברדת הטל על המחנה, על מראהו הנאה ועל אפשרויות האכילה המגוונות שלו. לא המן הוא אפוא היבש, אלא נפש העם היא היבשה, כדבריהם. בבכי העם ובתאוותם דווקא למאכלי מצרים יש שני היבטים חמורים: ראשית, יש כאן ביטוי לכפיות טובה כלפי חסדי ה' עמם במדבר, תוך שהם מוציאים דיבת שקר על הנס המופלא של המן המכלכל אותם יום יום. שנית, יש בדבריהם ביטוי לגעגועים לחיי העבדות המשפילים במצרים ולהעדפתם על פני חיי חירות, המחייבים אמנם מתח רוחני ועמידה בקשיי ההליכה במדבר, אך לא רעב ומחסור. אין לפנינו תלונה רגילה שיש לה בסיס עובדתי אובייקטיבי שניתן לטפל בו ובכך לבטל את התלונה. התלונה כאן אינה אלא ביטוי "נקי" לנמיכות רוח העם. יש כאן נסיגה רוחנית עמוקה מכל אירועי השנה שחלפה: מיציאת מצרים ונסיה, ממעמד הר סיני ומן המשכן. ולא פחות מכך, יש כאן הסתלקות מחזון העתיד שלקראתו מכוונת הליכתם במדבר – הכניסה לארץ הטובה. |
י', יא וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחדֶשׁ
נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. יב וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי… לג וַאֲרון בְּרִית ה' נסֵעַ לִפְנֵיהֶם… לד וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יומָם בְּנָסְעָם… |
והנה, אך מתחילה התזוזה מתרחש באשמת העם שבר חריף, הגורם חרון אף לה': (א) "וישמע ה' ויחר אפו"; (י) "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו, ויחר אף ה' מאד…".
ד. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
מהי משמעותה של התרחשות זו מבחינתו הסובייקטיבית של מנהיג העם, של משה? האירוע המתואר בסוף פרק י', קודם לתזוזה מהר סיני, פותח צוהר אל נפשו. זהו הדו-שיח שבין משה לחותנו, שבו מבקש משה מחותנו שילך עם ישראל "אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם". בדו-שיח זה משה מתגלה כשהוא מלא התלהבות וחדור בשאיפות אופטימיות ללא גבול ביחס לעתיד: |
כט נסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר אָמַר ה' אתו אֶתֵּן לָכֶם,
לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוב עַל יִשְׂרָאֵל. לב וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָך. |
חמש פעמים חוזרת המילה 'טוב' כשם או כפועל בשני דיבוריו אלו של משה. ישנה תחושה של טוב אלוהי העומד להיות שופע על גדותיו כלפי ישראל, עד שניתן יהיה להשפיע את עודפיו גם על אחרים. 'טוב' זה קשור כמובן לכניסה אל הארץ הטובה. נטה עתה אוזן למה שמתגלה באותו שבר חריף שבפרק י"א: |
א י יא טו |
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּו… וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בּכֶה לְמִשְׁפְּחתָיו… וַיִּחַר אַף ה' מְאד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע. וַיּאמֶר משֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעתָ לְעַבְדֶּךָ… לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? וְאִם כָּכָה אַתְּ עשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרג… וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. וְאֶל הָעָם תּאמַר… כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמר… כִּי טוב לָנוּ בְּמִצְרָיִם… |
כנגד חמש ה"טובות" שבטרם היציאה לדרך, מכיל פרק י"א, המתאר את המסעות הראשונים במדבר, את היפוכן של אותן טובות: "ה' דִבר טוב על ישראל" אך "העם כמתאננים רע באזני ה' ". כבר היפוך זה מצביע על עומק הנפילה, אלא שכאן עדיין אין הנפילה הזו נוגעת בנפשו של משה. אולם שמיעתו את בכי העם התאב לבשר מבהירה לו בבת אחת את התהום שלפניה הוא עומד, את הפער העצום בין תקוות העתיד וגדולת השעה המפעמות בו, לבין העם הילדותי הבוכה לבשר ומתגעגע לעברו השפל: "כי 'טוב' לנו במצרים" – "ובעיני משה רע". המשבר הנפשי בלבו של המנהיג הוא עתה בלתי-נמנע: מאיגרא רמא נופל משה לבירא עמיקתא של ייאוש. מה שהיה הליכה אל טוב ללא גבול שה' ייטיב עם ישראל, הופך עתה בנאומו לרעה שה' הרע למשה בהטילו עליו את הנהגת "כל העם הזה" אל "האדמה אשר נשבעת לאבתיו", והוא מסיים בבקשה משתמעת לשחררו מתפקידו – "ואל אראה ברעתי". כגובה רוממות רוחו של משה בעת שפיעמו בו תקוות גדולות כך עמוק עתה ייאושו. זוהי תגובה טבעית לנוכח אכזבה כה קשה שמתאכזב מנהיג מעמו, והלך נפשו זה של משה בא לידי ביטוי בצורה חריפה בנאומו.
ה. נאום התלונה של משה (פסוקים יא-טו)
נאומו של משה בפסוקים יא-טו הוא, כאמור, החוליה בסיפור שבה מתחברים שני נושאיו חיבור טבעי: בכי העם המתאווה לבשר הוא העילה המוזכרת בפירוש בדברי משה לתלונתו האישית על עומס ההנהגה המוטל עליו. בסעיפים הקודמים (ג-ד) ניסינו להסביר מה יש בה בתלונת המתאווים, ומה יש בשעה הזאת דווקא, כדי לשבור את רוחו של משה ולהביאו לתלונתו האישית החריפה. |
יא
יב
יד טו |
לָמָה הֲרֵעתָ לְעַבְדֶּךָ
וְלָמָּה לא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנכִי יְלִדְתִּיהוּ לא אוּכַל אָנכִי לְבַדִּי לָשֵׁאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. |
המחצית הראשונה בנויה משתי שאלות רטוריות שכל אחת מהן כפולה ("למה… ולמה…?; האנכי… אם אנכי…?"). כל שאלה כפולה כזו שוללת את המצב הקיים שבו משה מנהיג את ישראל. השאלה הראשונה שוללת את התפיסה שנתינת ההנהגה למשה על ידי ה' היא מינוי שנעשה מפני שה' רצה להיטיב עמו ומפני שמשה מצא חן בעיניו. ההפך הוא הנכון: נתינת ההנהגה למשה היא רעה שה' עשה לו וביטוי לכך שמשה לא מצא חן בעיני ה'. זאת, משום ש"משא כל העם הזה" אינו רצוי בעיני משה. עדיין אין השומע עומד על כוונת משה: הרי לקורא ברור (כמו גם למשה עצמו) שהכוונה האלוהית הייתה לטובה, מתוך כך שמשה אכן מצא חן בעיני ה'. מהו אפוא הדבר שגרם להיפוך יחסו של משה אל מתנת ההנהגה שהטיל עליו ה'? השאלה הכפולה השנייה אינה עונה על כך. היא באה לשלול את התפיסה שההנהגה מוטלת על משה מכוח זיקה ביולוגית לעם כמו זו של האם לעוללה פרי בטנה. כאן מגייס הנאום משל זעיר שאינו אלא המשך השלילה הכפולה: אמנם משה לא הרה ולא ילד את כל העם הזה, ובכל זאת הטלת ההנהגה עליו על ידי ה' היא בבחינת הפיכתו לאומנת הנושאת בחיקה את היונק (השימוש במילה "אומן" אינו אלא מפני שמשה הוא זכר). משל זה מעלה תמונה כה חיובית בעיני רוחו של השומע, עד שהוא נראה כמשיג את ההפך מכוונת משה: אמנם נכון הוא שמשה אינו "אומנת", אולם אולי באמת כך ראוי לו למנהיג של אומה צעירה לתפוס את תפקידו: להיאזר בסבלנות אין קץ ולהבין שעליו לדאוג לעמו כאם הדואגת לבנה. הנימה החיובית בדבריו אלו של משה מתחזקת במילות הסיום של המחצית הראשונה: "שאהו… על [=אל] האדמה אשר נשבעת לאבתיו". האם אין זו גם משאת נפשו של משה עצמו, לשאת את ישראל אל ארצם היעודה? המחצית השנייה של הנאום פותחת בשאלה רטורית נוספת, שלישית במספר, ואז מתגלה הטעם לשאלותיו הקודמות של משה במחצית הראשונה. מבחינת מיקומה בנאום מקבילה שאלה זו לשאלה המסיימת את המחצית הראשונה: אלו שתי שאלות רטוריות שתשובתן שלילית; הביטוי "כל העם הזה" חוזר בשתיהן, ואף המבנה התחבירי דומה בשתיהן: "האנכי… כי תאמר אלי…"; "מאין לי… כי יבכו עלי…".
ו. האספה והרוח
לפנינו סיפור על מנהיגות במשבר, אולם לא במשמעות הרווחת בדמוקרטיה המערבית בת ימינו, שבה משבר כזה הוא לעולם תולדה של כישלון אישי של המנהיג או של איבוד האמון בו מצד העם. המשבר בסיפורנו נובע מסיבות הפוכות בתכלית: המנהיג הוא שאיבד את האמון בעמו, לאחר שהעם גילה את צפונות לבו. בעמדו לפני שוקת שבורה חש המנהיג שאין בו עוד כוחות להוביל קדימה את העם, שאינו שותף לחזונו וחפץ לחזור לאחוריו, אל ה"טוב" שהיה להם במצרים, ואל הדגה שאכלו שם "חינם". בשר לאכילה הוא משאת נפשו של האדם המתאווה במקרא: |
דברים י"ב, כ-כא … כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׂךָ לֶאֱכל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׂךָ
תּאכַל בָּשָׂר… וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכל אַוַּת נַפְשֶׂך. |
הקשר בין בשר לאכילה לבין תאווה קיים כמובן גם בסיפורנו, הן בתחילתו והן בסיומו, והוא שנתן למקום ההתרחשות של הסיפור את שמו: "קברות התאווה". שלוש פעמים חזרה המילה "בשר" בחלקו הראשון של הסיפור: בפסקה א (ד) "מי יאכלנו בשר", ופעמיים בפסקה ב בתלונת משה (יג) "מאין לי בשר… כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה". כנגד תאוות אכילת הבשר, שמקורה באספסוף, יש לחזק את הרוח בקוטב שכנגד, באספת שבעים הזקנים: |
יז וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם…
|
נרמז כאן למשה אפוא הצורך לטפל בעם בדרך קונסטרוקטיבית. נקודת המוצא הפורמלית היא אמנם תלונתו האישית של משה, אולם זו הופכת בדברי ה' למנוף להרמת רוח העם באמצעות גיבוש הנהגה רחבה של שבעים זקנים, שרוחו של משה תיאצל עליהם. כך מקבלת תלונתו של משה, המבטאת חוסר אונים חינוכי אל מול העם, תשובה עניינית (אף אם רמוזה) ולא רק תשובה פורמלית: אין מקום לייאוש ולהרמת ידיים. משה חש כי אינו יכול להתמודד עם העם הרחוק ממנו מרחק כה רב ולגשר על התהום הפעורה בינו לבינם. תשובת ה' למשה היא כי הוא אכן זקוק לחוליה מגשרת בינו לבין העם. שבעים הזקנים הללו הם מצד אחד נציגים אותנטיים של העם, מ"זקני העם ושטריו", אך מצד אחר תיאצל עליהם רוחו של משה, וכך יוכלו למשוך את העם אחר רוחו של משה, במקום שיימשך אחר האספסוף אשר בקרבו.
ז. הוויכוח על מדיניות נתינת הבשר
תשובת ה' השנייה מיועדת לעם (יח): "ואל העם תאמר…", אולם תוכנה המפתיע משמש גם כתשובה למשה עצמו שטען (יג) "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה…". וזה דבר התשובה: |
יח הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׁר, כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמר:
מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׁר כִּי טוב לָנוּ בְּמִצְרָיִם, וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׁר וַאֲכַלְתֶּם. |
ה' מוכן לספק את תאוות העם לבשר למשך תקופה ארוכה – עד חודש ימים – כדי להראותם שבכוחו לספק להם את מה שהם מתאווים לו אף בתנאי המדבר. לכאורה יש כאן "היתממות" אלוהית: התייחסות למחסור העם בבשר כמחסור אמיתי, כמו אותו מחסור שתואר בספר שמות ט"ז כשהעם סבל באמת ממחסור בלחם ובמים. ובכן, ה' יעשה נס, כמו שעשה בעבר, העם יקבל בשר, והבעיה תיפתר. אמנם באמת, אין הדבר כן: המן ניתן בספר שמות במאור פנים, אולם הבשר המובטח כאן אינו מובטח לטובה אלא (כ) "עד אשר יצא מאפכם, והיה לכם לזרא". שוב מציב ה' לפני משה ולפנינו דרך התמודדות חינוכית עם הבעיה הכאובה: הדרך לריפוי העם מתאוותו תהא בנתינה מופרזת, במימוש מתמשך של התאווה עד למאיסתה8. אולם משה אינו רואה בתשובת ה' הזו פתרון. וזו טענתו: |
כב הֲצאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?
אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?9 |
השימוש בשורש אס"פ מחזיר אותנו לאספסוף: איסוף כל דגי הים לא יספק את האספסוף ואת הנגררים אחריו, המתגעגעים דווקא ל"דגה אשר נאכל במצרים חנם". משה אינו מאמין ביעילות של הטיפול החינוכי הזה שמציע ה'. פירשנו את טענת משה כפירוש השלישי ברש"י (על פסוקים כב-כג), הוא פירושו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. ואכן, פירוש זה מתחייב מניתוח הסיפור מראשיתו, כפי שנעשה עד כאן. אף דברי משה כאן מוכיחים את אמיתות הפירוש: מדוע משה מזכיר את דגי הים, והרי ה' הבטיח שייתן לעם בשר? משה רומז בדבריו לכך ש"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך: אם אתה נותן להם בשר… יאמרו דגים… ביקשנו". ואכן, תלונתם של העם הייתה "זכרנו את הדגה…", ומלבד בשר ודגים הזכירו עוד חמישה מיני ירקות. ובכן, מה תועלת בסיפוק הבשר למי שאינם מבקשים אלא עלילה? פירוש זה מחייב השלמה: מהי כוונת משה במבוא לטענתו: |
כא וַיּאמֶר משֶׁה: שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנכִי בְּקִרְבּו
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם. |
נראה שלכך רומז משה: עם רב כזה ש"אנוכי בקרבו", ואני מכיר את רפיון רוחו ואת משוגותיו, ואתה אמרת להתמודד עם בעיותיו בכך שתיתן להם בשר חודש ימים, האם לא יימצאו בתוך עם רב כזה מתלוננים חדשים לאחר אותו חודש, או אפילו בתוכו?10 את תשובת ה' בפסוק כג: |
הֲיַד ה' תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לא
|
יש לבאר, בעקבות הספורנו, כמתייחסת לקוצר יד חינוכי. האם יד ה' תקצר מלחנך את העם ולהעלותו משפל מצבו במדיניות החינוכית המשולבת?
ח. האצלת הרוח על אספת הזקנים ופרשת אלדד ומידד
משה אוסף שבעים איש מזקני ישראל אל סביבות האוהל, כאשר נצטווה, ועתה מגיע זמנה של הפעילות האלוהית. מה שהובטח לעיל (יז) "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" מתקיים בשפע. דבר זה מתבטא בחזרה מרובה על המילה "רוח" ובעצם העובדות המתוארות. לא רק על שבעים הזקנים שסביב האוהל נחה הרוח, אלא היא התפשטה אף על שני אנשים במחנה שהיו בכתובים (כו): "ותנח עליהם הרוח… ויתנבאו במחנה". |
כט הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחו עֲלֵיהֶם.
|
המילה "רוח" נזכרה בפסקה זו, פסקה ה (פסוקים כד-ל), ארבע פעמים. בהופעותיה הראשונות היא נסמכת בלשון המספר אל משה. אולם בהופעה הרביעית, בפסוק כט, מדבר משה על רוחו של ה' אשר תינתן על כל עם ה'. זהו ביטוי לשחרור גמור מן התפיסה שהאצלת רוחו של משה על מועצת הזקנים אמורה להקל מעליו את משא העם11. פסקה ה מסיימת בהופעת השורש אס"פ, כעין תחילתה: |
ל וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
|
מה היינו חסרים בלא פסוק זה? אף הוא בא ללמדנו דבר זה עצמו: עיקר חשיבותה של האצלת הרוח על הזקנים אינה בכך שישמשו כאספת יועצים למשה. אם כך היה הדבר היו יכולים להישאר סמוך לאוהל. עיקר העניין הוא בשיבתם אל המחנה ביחד עם משה, כדי להשפיע, לחנך ולהוות משקל נגד ל"אספסף אשר בקרבו".
ט. "קברות התאוה"
בפסקה האחרונה בסיפור (לא-לה) מתקיים דבר ה'. לעם ניתן שפע של בשר, אך נתינה זו לוותה בעונש. הפסקה פותחת במילים (לא) "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים", אולם אין זו אותה "רוח ה' " שנזכרה שני פסוקים לפני כן. הרוח ההיא הייתה רוח נבואה, ובכוחה – לו הייתה ניתנת על כל עם ה' – היה לרפא את העם מתאוות הבשר שלו, ואילו זו – "רוח מאת ה' ", רוח ממשית המביאה עמה בשר, והיא נושאת פורענות בכנפיה. אולם אף 'רוח' זו נועדה לחנך את העם. יום ולילה ויום שאחריו היה העם עסוק באיסוף השליו, "הממעיט אסף עשרה חמרים", ובערמות אלו יש כדי לספק בשר עד חודש ימים, כמובטח. הזכרה כפולה זו של השורש אס"פ מחזירה אותנו אל "האספסוף" המרים עתה ראש, אלא שכאן מתגלה מידת הדין, וה' מביא כליה על "העם המתאוים" – נראה שהוא האספסוף שעליו נאמר (בפסוק ד) כי "התאוו תאוה" (רמב"ן לפסוק כ).
י. חתימה
מהו לקחו של סיפורנו? נראה שהוא נועד ללמד כיצד ינהג מנהיג מול ציבור פרוע, נטול חזון, הבועט בערכיו ותאב לבשר. אל מול הייאוש ורפיון הידיים של משה מציב ה' חלופה שאין בה חידוש אך גם אין לה תחליף: יש לנסות להגביר את "הרוח" על "הבשר"; יש להעמיד "אספה" מול "אספסוף". |
יואל ג', א וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר
וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנתֵיכֶם… |
הערות:
1. שלושת הפסוקים הראשונים של פרק זה מספרים על אירוע העומד בפני עצמו, והם מהווים סיפור קצר ועצמאי (והשווה לדברים ט', כב). |