בין מדבר לנהר – שבחה הכפול של הארץ
ראשי פרקים: א. בין המדבר לבין ארץ שבעת המינים ב. בין ארץ הנהר לבין ארץ זבת חלב ודבש ג. ארץ הבחירה בין מדבר לנהר |
בשני מקומות בנאומו של משה בפרשתנו נידון שבחה של הארץ היעודה. מן הראוי לבחון כל אחד מהם בנפרד, וכן להשוותם זה לזה כדי לעמוד על השווה ועל השונה ביניהם.
א. בין המדבר לבין ארץ שבעת המינים
לראשונה בפרשתנו נזכר שבחה של הארץ בפרק ח', ז-י: |
ח', ז
ח ט י |
כִּי ה' אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּון, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לא תֶחְסַר כּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. |
ניתן להיווכח בנקל בחשיבותה הרבה של התיבה 'ארץ' בקטע הזה: היא חוזרת בו שבע פעמים כמילה מנחה, ובחמש הופעותיה המרכזיות היא משמשת כאנפורה: היא ניצבת כנושא בראשם של חמישה משפטים רצופים. בכך היא קובעת באוזני המאזין (או בעיניו של הקורא) את נושא הקטע כולו, את מקצבו ואת מבנהו הפנימי.1 על פי בחינת ההקשרים השונים שבהם מופיעה המילה המנחה מתברר מבנהו הכיאסטי של הקטע שלפנינו, כדלהלן: |
1. אֶרֶץ טובָה (ה' אלהיך מביאך אליה).
2. אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. 3. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׁערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּון. 4. אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. 5. אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם… 6. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחשֶׁת. 7. הָאָרֶץ הַטּבָה (ה' אלהיך נתנה לך ואתה מברכו עליה). |
בהופעות הראשונה והשביעית מכונה הארץ "טובה", בלא פירוט של תכונה מתכונותיה. בשתיהן מדובר על כך שה' אלוהיך מביאך אליה או שנתנה לך, אלא שבהופעה הראשונה הארץ עודנה יעד שלא הוסבר מה טיבו ומה טובו, ואילו בשביעית, לאחר פירוט שבחי הארץ (בהופעות 6-2), חוזרת התורה ומסכמת: לאחר כניסתכם אליה ואכילתכם מטובה, תברכו את ה' על הארץ הטובה (הפעם בה"א הידיעה) אשר נתן לכם. בהופעות השנייה והשישית מתוארים אוצרות הטבע שבהם נתברכה הארץ: ראש לכול – המים הנובעים בה בבקעה ובהר, שהם אוצר הטבע הנחוץ ביותר, והם המאפשרים קיומה של חקלאות. במקביל – המחצבים המצויים באדמתה, ברזל ונחושת, המאפשרים חרושת וייצור כלים לחקלאות, לשימוש ביתי ולייצור כלי נשק. בהופעות שבלב הקטע (5-4-3) בא פירוט שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ – הם הגידולים החקלאיים המאפיינים אותה. בהופעה השלישית נזכרים שני מיני התבואה ושלושה מיני הפירות המשמשים למאכלו של האדם, ובמקביל נאמר בהופעה החמישית כי ה'לחם' (שהוא עשוי חיטה או שעורה) יהא מצוי בארץ בשפע, ביחד עם שאר מאכלים. בהופעה המרכזית (הרביעית) נזכרים השמן והדבש (- הבא מן התמרים, כפירושם של חז"ל, והוא דבר הלמד מעניינו2). במה זכו הללו לעמוד במוקד?3 הבה נבחן שוב את ההתפתחות הקיימת בתוך כל צמד מקביל, וננסה לראות האם קיימת שיטה אחידה בכל הצמדים. נעשה עתה את דרכנו מן המרכז החוצה, בכיוון ההפוך מזה שהלכנו בו קודם. מה בין החיטה והשעורה המוזכרות בהופעה השלישית ללחם שבהופעה החמישית? התשובה על כך היא שביניהם מפרידות שמונה ממלאכות הפת4. החיטה והשעורה גדלות בארץ בצורה גולמית, וכשלעצמן אינן רגילות להיאכל (אלא בדרך עראי או בדרך שאינה נפוצה כקלי וכרמל). אולם באמצעות סדרת פעולות של האדם, שבהן הוא משקיע את כוחו ואת חכמתו – סדרת מלאכות הפת – הוא הופך את החיטה ואת השעורה ללחם. הלחם הוא אפוא דרגת התפתחות גבוהה יותר של ניצול טובה של הארץ, ביטוי לשיתוף הפעולה בין האדם לאדמה.5 המים הזורמים בנחליה של הארץ בהופעה השנייה נובעים מאליהם בעיינות היוצאים בבקעה ובהר. האדם יכול לאגור מים אלו או לכוון את זרימתם של הנחלים בדרך שתשקה את שדותיו. אולם כדי להפיק לשימושו של האדם את הברזל והנחושת הנזכרים בהופעה השישית – האצורים באדמת הארץ ובסלעיה – דרוש מאמץ אנושי ניכר ומתוחכם. השוואת הפעלים בשתי הופעות אלו תבהיר את ההבדל ואת ההתפתחות: המים "יוצאים" בבקעה ובהר, ואילו את הנחושת "תחצוב" אַתָה האדם מהרריה. אף כאן: הפקת המחצבים היא דרגת התפתחות גבוהה יותר של ניצול טובה של הארץ: מימוש הפוטנציאל הטמון בה, הנעשה בחכמתו ובחריצותו של האדם. אף ההתפתחות בין ההופעה הראשונה להופעה השביעית קשורה באותו עיקרון: בהופעה הראשונה האדם הוא פסיבי: ה' "מביאו" אל ארץ טובה. אולם לאחר שבחריצותו הפיק מן הארץ את טובה ואת מיטבה – חרש, זרע וקצר, נטע ואסף פירותיו, אפה את לחמו והפיק מן הארץ מחצבים, וזכה לאכול ולשבוע – הוא פונה ביזמתו אל ה' ומברך אותו על שהביאו לארץ הטובה ונתנה לו כנאמר בהופעה השביעית. נסכם ונאמר כי ההתפתחות בין המחצית הראשונה של הקטע לבין המחצית השנייה, המקבילה לו, היא התפתחות בין טובה הנתון של הארץ – המצוי בה או המתקבל ממנה בצורתו הגולמית – לבין מה שהאדם יוצר ומשנה על בסיס המצוי בארץ. עתה אנו מגיעים להופעה המצויה במוקד המבנה הזה: "ארץ זֵית שמן ודבש". מצד אחד מצוי צמד זה ברשימת פירותיה של הארץ – הוא מכיל שניים מתוך שבעת המינים הגדלים בה – ואם כן הוא שייך למחצית הראשונה של הקטע. אולם מן הצד האחר שייך צמד זה כבר למחצית השנייה, באשר הוא איננו מציין פירות במצבם הגולמי אלא פירות שהאדם הפיק מהם בכוחו ובחכמתו את מיטבם: מן הזית הפיק את השמן6 ומן התמרים הפיק את הדבש. אף בתוכו של צמד זה קיימת התפתחות: מוצאו של השמן – פרי הזית – מוזכר, ואילו הדבש, לא נזכר ממה הוא מופק (וראה הערה 2), ורק התוצר הסופי נזכר בכתוב. נמצא שהשמן והדבש שייכים לשתי מחציותיו של הקטע הנידון ומהווים חוליה מקשרת ביניהן, ועל כן הם נמצאים במרכזו. חשיפת העיקרון שעל פיו בנוי הקטע הנידון כאן תבהיר את המשכו בפסוקים יא-יד. בהמשך זה מביעה התורה חשש מפני גאוותו של האדם על העושר והנכסים שצבר בארץ7. המשך זה הוא מעין "תמונת ראי" של מה שקדם לו, הן מבחינת המבנה והן מבחינת התוכן8: |
ח', יא
יב יג |
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן
פֶּן |
תִּשְׂכַּח אֶת ה' אֱלהֶיך…
תּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה |
||
יד | וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׂכַחְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ… |
שורש הברכה הוא גם שורש הקלקול. עיקר שבחה של הארץ הוא בכך שתכונותיה הטובות הגנוזות בהבכוח מאפשרות לאדם העמל בה להוציאן אל הפועל. חלקו של האדם בתוצר הסופי שיצר בשותפות עם הארץ הוא שמגדיל את שבחה של הארץ. אולם ככל שגדל חלקו של האדם בעשיית עושרו, וככל שמתרחקות פעולותיו מאותה שותפות עם הארץ, גדל החשש לכך שיאמר בלבבו (ח', יז) "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ושגאוותו זו תביא אותו לשכחת ה' ולבלתי שמור מצוותיו. נקודת המוצא של תהליך מסוכן זה היא בנקודת הסיום של התיאור הקודם: (י) "ואכלת ושבעת…"; (יב) "פן תאכל ושבעת…". אלא שבפסוק יב חסר ההמשך של פסוק י, שבלעדיו צפויה אותה הידרדרות. המשך זה הוא: "וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה…". האכילה והשביעה הבאות בסיומו של תיאור הקשר שבין האדם לארץ בקטע הקודם, הן רק ראשית תהליך ההתעשרות המופרזת בקטע שאחריו: ההמשך הוא "בתים טבים תבנה וישבת" – והבתים עדיין מונחים על הקרקע, ומאבניה של הארץ הם בנויים. אחר כך "ובקרך וצאנך ירביֻן" – הבקר והצאן הם כבר ניידים על פני הארץ, ותכלית גידולם היא אכילת בשר9. השלב הבא הוא "וכסף וזהב ירבה לך" "וכל אשר לך ירבה" – ריבוי מופרז של עושר המנותק מן הארץ ומטובהּ. את כל העושר הזה עשה האדם לכאורה בכוחו ובעוצם ידו. ראשיתו בשיתוף עם הארץ, שהיא מתנת ה' לו, וסופו במנותק ממנה. והנה, אותה פעילות אנושית שהייתה בראשית העניין שבח לארץ ושבח לאדם, היא שעלולה – בהיותה מופרזת – להעביר את האדם על דעת בוראו ולהגדיל את גאוותו עד לשכחת ה' לבלתי שמור מצוותיו: "וישמן ישורון ויבעט". ואין תרופה כי אם לזכור מניין באנו אל הארץ הזאת ואל העושר הזה, מי נתן לנו את כל הטוב הזה ומי הוא שנתן לנו כוח לעשות חיל10. תיאור שבחה של הארץ בפסוקים ז-י מוקף בכתובים המתארים את תקופת המדבר כאנטיתזה לישיבה בארץ11. והמדבר הרי הוא (במדבר כ', ה): "המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון, ומים אין לשתות"12. |
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הולִיכְךָ ה' אֱלהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לא יָדַעְתָּ וְלא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן הודִיעֲךָ כִּי לא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּו יִחְיֶה הָאָדָם…
|
לאחר תיאור שבחה של הארץ נאמרו בפסוקים טו-טז דברים דומים: |
הַמּולִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּורָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאון אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן עַנּתְךָ…
|
חיי ישראל במדבר היו שלב נחוץ בתולדותיו של העם, והם נועדו לחנכו "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". זיכרון ההליכה במדבר הוא התרופה העיקרית לסכנה הצפויה לישראל דווקא בשל טובתה של הארץ ובשל העושר שהם עתידים להתעשר בה. ובכל זאת, התכלית הרצויה לחיי העם היא קיומו בארץ הטובה: בעבודת אדמתה ובאכילת כל הטוב שבה, אכילה המלווה בברכת ה' על הארץ הטובה אשר נתן לנו ובשמירת המצוות כולן. רק בארץ יתגלה חסד ה' עם ישראל בשלמותו.
ב. בין ארץ הנהר לבין ארץ זבת חלב ודבש
המקום הבא בפרשת עקב שבו נידון שבחה של הארץ הוא בפרק י"א, ח-יב: |
י"א, ח
ט י יא יב |
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ דּרֵשׁ אתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. |
כמו בקטע שעסקנו בו בסעיף הקודם, גם כאן נקל להיווכח כי המילה "ארץ" חוזרת שבע פעמים כמילה מנחה13. אולם בין שני המקומות הללו ניכרים כמה הבדלים: א. לא בכל הופעותיה של המילה 'ארץ' במקום זה הכוונה לארץ ישראל: בפסוק י, בהופעה הרביעית – האמצעית בין השבע – מכוונת המילה 'ארץ' דווקא למצרים! ב. בעוד שבקטע הראשון שבחה העיקרי של הארץ הוא בהיותה ארץ שבעת המינים, עיקר שבחה כאן הוא בהיותה "ארץ זבת חלב ודבש". ג. בעוד ששם (ח', ז) "עֲיָנת ותְהמת יצאים בבקעה ובהר" וזורמים בנחלי הארץ, הרי שכאן (יא) "ארץ הרים ובְקָעת, למטר השמים תשתה מים". דווקא הדמיון בין שני הפסוקים בתיאור פניה של הארץ כארץ הרים ובקעות מבליט את ההבדל ביניהם. ד. ההבדל הבולט מכול הוא כי דרישת ה' והשגחתו התמידית על הארץ שנזכרו בסוף הקטע הנוכחי (פסוק יב) לא נזכרו כלל בקטע הקודם שבפרק ח'. המפתח להבנתו של קטע זה וההבדלים שבינו לבין קודמו הוא בהבחנה כי בקטע הנוכחי שבחה של ארץ ישראל מונגד כולו לגנותה (או לשבחה המגונה) של ארץ מצרים. כיוון שניגוד זה בין שתי הארצות הוא עיקרו של הקטע, מתייחסת ההופעה הרביעית של המילה 'ארץ', ההופעה המרכזית, דווקא למצרים: |
לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא…
|
שבחה של ארץ ישראל ערוך מסביב לפסוק זה כניגוד לנאמר בו בשלושה צמדים של הופעת המילה המנחה, אשר בכל אחד מהם קיימת הקבלה לשונית או עניינית. כך נוצר לפנינו שוב מבנה כיאסטי אשר תשתיתו היא המילה המנחה 'ארץ'14. הניגוד הראשון המובלט בין ארץ ישראל למצרים, והוא מצוי במרכזו של הקטע, הוא בתחום הזיקה ההיסטורית של ישראל לשתי הארצות: |
3. (י)
4. 5. (יא) |
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה
לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם |
בָא שָׂמָּה לְרִשְׂתָּהּ
יְצָאתֶם מִשָּׁם… עבְרִים שָׂמָּה לְרִשְׂתָּהּ… |
ארץ כנען היא ארץ הייעוד המובטח – ארץ העתיד – ואילו ארץ מצרים היא זו "אשר יצאתם משם" – ארץ העבר שלכול ידוע מה הייתה עבורנו.
הניגוד השני בין שתי הארצות הוא בטבען של השתיים בתחום הגיאוגרפי, בתחום האקלימי ובתחום הבוטני. ניגוד זה מצוי במעגל החיצוני יותר: |
2. (ט)
4. (י) 6. (יא) |
לא |
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא… אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק… אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. |
מהי "ארץ זבת חלב ודבש"? נראה שכאן אין הכוונה לדבש פירות (- תמרים) כמו בקטע שעסקנו בו בסעיף הקודם, שכן הדבש כאן הוא כעין החלב, ושניהם תוצרים של בעלי חיים. הכוונה היא אפוא לדבש דבורים ולחלב צאן ובקר. דבש דבורים הוא תולדה של שדות עשירי פריחה, ושפע חלב הוא תולדה של מרעה טבעי דשן. תואר זה לארץ מורה אפוא על היותה בעלת נתונים טבעיים טובים עד כדי כך שגם כאשר אין היא מעובדת עיבוד חקלאי (כאשר ההתיישבות בה דלילה, כבדורות הראשונים לאחר כיבושה) היא מספקת שפע של דבש וחלב ליושביה החיים בשטחי יערותיה ורועים בה את צאנם15. היותה של ארץ כנען "ארץ זבת חלב ודבש" נובע מכך שהיא "ארץ הרים ובקעת" הניזונים ממטר השמים, כמוסבר בהופעה השישית המקבילה. מצרים המדברית והשחונה, הניזונה ממימי הנילוס בלבד וכל כולה אינה אלא עמק ארוך מסביב לנהר, היא אמנם ארץ חקלאות מפותחת ואינטנסיבית – "והשקית ברגלך כגן הירק"16 – אך אינה "ארץ זבת חלב ודבש" מטבעה17. הניגוד השלישי בין שתי הארצות, והוא במעגל החיצוני ביותר, הוא בתחום הזיקה שבין הארץ לבין ה' ומצוותיו, זיקה הקובעת את גורל יושביה: |
1. (ח)
(ט) 4. (י) 7. (יב) |
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה… לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ…
וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם… לא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם… אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ דּרֵשׁ אתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. |
ירושת הארץ ואריכות ימי ישראל עליה (בהופעה 1) תלויים בשמירת מצוות ה'. תלות זו מיוחדת דווקא לארץ זו, ואינה קיימת במצרים. דבר זה מוסבר בבחירת ה' את הארץ וביחסו המיוחד אליה, כמתואר בהופעה השביעית המקבילה. במעגל החיצוני הזה נמצאת נקודת המוצא של הקטע כולו – הדרישה לשמירת המצוות בארץ – ובו גם נקודת הסיום והשיא בתיאור שבחיה של הארץ – דרישת ה' את הארץ מראשית השנה ועד אחריתה.
קיים קשר ברור בין המעגל החיצון הזה לבין המעגל הפנימי יותר: הזדקקותה של הארץ מדי שנה לגשמים ותלותה בהם הן הביטוי הממשי להשגחת ה' המיוחדת עליה. לפיכך החיים בה אינם דבר המובן מאליו כבמצרים, אלא הם תלויים בהתנהגות העם היושב בה, הישמור את מצוות ה' הדורש את הארץ בתמידות אם לאו. |
פשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר. שאמר להם "ושמרתם את כל המצוה" וירשתם "ארץ זבת חלב ודבש", כי ה' ייתן מטר ארצכם בעתו והארץ תיתן יבולה. אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא "ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים", לא בעניין אחר, וצריכה מטר כל (ה)שנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון, הנה היא רעה מאוד, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השנייה (- "והיה אם שמעַ") כי "אם שמע תשמעו אל מצותי… ונתתי מטר ארצכם"… ואם לא תשמעו "ועצר את השמים" וגו'… שלא תוכלו לחיות בה בלי מטר.
|
ג. ארץ הבחירה בין מדבר לנהר
עתה אנו יכולים לבאר את ההבדלים בין שני תיאוריה של הארץ בפרשתנו: בפִסקה האחרונה שנידונה (י"א, ח-יב), שבה מוצבת הארץ כניגוד למצרים, לא יהא זה מתאים לשבח את הארץ על השפע החקלאי שבה כבפסקה הראשונה, שכן בכך עולה עליה ארץ מצרים, שיש בה נהר גדול וחקלאות מפותחת הכוללת את רוב שבעת המינים. גם לא יהא זה מתאים לשבח את הארץ בפסקה זו על הנחלים הזורמים בה כפי שנעשה בפסקה הראשונה, שהרי הנחלים הללו אינם משתווים כלל לנילוס של מצרים, שהוא מגדולי נהרות העולם. מאידך, גשמים המרווים את הריה ועמקיה של הארץ אינם יורדים במצרים, וגשמים אלו הם שהופכים את ארץ ישראל ל"ארץ זבת חלב ודבש", שלא כמצרים. אלא שכאן מתעוררת מאליה השאלה: האם אין סתירה בין שני התיאורים הללו? הרי בין מצרים והמדבר קיים ניגוד קיצוני, ואיך אפשר שארץ ישראל תשתבח כניגוד לשניהם גם יחד? |
הערות:
1. חשיבותה המרכזית של המילה "ארץ" בפִסקה זו הוכרה בהלכה. במסכת ברכות מא ע"א, מובאת מימרא זו: "אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר 'ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש' ". בעמוד ב שם מובא המעשה הבא (בתרגום לעברית): "רב חסדא ורב המנונא היו יושבים בסעודה. הביאו לפניהם תמרים ורימונים. נטל רב המנונא ובירך בראשונה על התמרים. אמר לו רב חסדא: אין אדוני סובר את מה שאמר רב יוסף, ויש אומרים ר' יצחק, 'כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה'? אמר לו: זה (- התמרים) שני לארץ וזה (- הרימונים) חמישי לארץ. אמר לו: מי ייתן לנו רגליים של ברזל ונשמשך (רש"י: ונלך אחריך תמיד)". הרי שחשיבותם של שבעת המינים (לעניין הקדמת ברכתם לפחות) אינה תלויה במיקומם ברשימה אלא בקרבתם למילה המנחה "ארץ". |