בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה
ראשי פרקים: א. קרבנות הנדבה בפרשתנו ב. קרבנות החובה בפרשתנו ג. ההבדל בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה ד. אשם תלוי ה. "אשם חסידים" ו. "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה" ז. ההבחנה בין נדבה לחובה אף בעולה ובאשם תלוי |
א. קרבנות הנדבה בפרשתנו
חלקה הראשון של פרשת ויקרא הכולל את שלושת הפרקים הראשונים שלה מוקדש לשלושה סוגי קרבנות: עולה (פרק א'); מנחה (פרק ב'); שלמים (פרק ג'). כל אחד משלושת הקרבנות הללו ניתן להבאה בכמה אופנים, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של הפרקים הנידונים1. |
א', ב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'…
|
ופירש רש"י את הצירוף "כי יקריב" – "כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין". מקורו של רש"י בספרא על פסוק זה: |
"אדם כי יקריב" – יכול גזרה? תלמוד לומר: כי יקריב, אינה אלא רשות.
|
אף רשב"ם פירש כך את פסוקנו: "כי יקריב – כישיתנדב להקריב, שאינו חובה בשביל חטא", ואף שאר הפרשנים הסכימו כי העולה, המנחה והשלמים שמדובר בהם כאן הם קרבנות נדבה של יחיד. מחמת האופי המשותף הזה של שלושת הקרבנות הללו כלולות הפרשיות העוסקות בהם בדיבור אחד של ה' אל משה. ארכו של דיבור זה הוא חמישים פסוקים3.
ב. קרבנות החובה בפרשתנו
בחלקה השני של פרשתנו – פרקים ד'-ה' – מתחיל דיבור חדש של ה' אל משה, ובו נידונות נסיבות אחרות של הקרבת קרבנות: |
ד', א-ג וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה… וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא… |
ובכן, כאן מדובר בקרבנות שהיחיד חייב להביאם, כדי לכפר על חטא שחטא בשגגה. אמנם חובה זו זכות היא לו, שהרי בהבאתם "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו".
חלוקה זו של פרשתנו לשני חלקים גדולים, הנבדלים זה מזה בסיבת הבאת הקרבן – נדבת לבו של המקריב, או חובתו לכפר על חטאו באמצעות קרבנו – מתבטאת במדרש ההלכה לספר ויקרא – הספרא (המכונה גם 'תורת כהנים'). בפרשתנו הספרא מחולק לשני "דיבורים": "דיבורא דנדבה" – מדרש ההלכה לפרקים א'-ג'; "דיבורא דחובה" – מדרש ההלכה לפרקים ד'-ה'. אך בעוד ש"דיבורא דנדבה" הוא אכן דיבור אחד ארוך של ה' אל משה, הרי שב"דיבורא דחובה" – בפרקים ד'-ה' – ישנם שלושה דיבורים כאלה. הדיבור של ה' אל משה הפותח את קרבנות החובה עוסק כולו בקרבן אחד – החטאת לסוגיה, והוא משתרע על פני ארבעים ושמונה פסוקים (ד', א – ה', יג, בדומה לאורכו של הדיבור הראשון – "דיבורא דנדבה"). |
ה', טו אַיִל תָּמִים מִן הַצּאן
בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ11 |
ופירשה ההלכה כי איל זה (הזכר בכבשים) יהא כבן שתי שנים12, ושערכו יהא לפחות "כסף שקלים" – שני שקלי כסף.
בסקירה זו של קרבנות החובה שבפרשתנו לא עסקנו בנסיבות המחייבות את הבאתם – בחטאים השונים המחייבים את הבאתו של כל קרבן וקרבן. נושא זה מצריך עיון בפני עצמו. אולם לצורך המשך הדיון בעיון זה, נעיר על הנסיבות המחייבות הבאת חטאת קבועה (- רגילה). בפרק ד' נאמר כמה פעמים שהחטאת מובאת על עבירה במעשה בשוגג על "אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" – כלומר, על לא-תעשה שבתורה. אמנם, חז"ל ביארו שאין הכוונה לכל מאות הלאוין שבתורה, אלא לחמורים שבהם: אותם לאוין שעל זדונם יש עונש כרת13.
ג. ההבדל בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה
קרבנות הנדבה באים מרצונו החפשי של האדם שעלה על לבו להביא קרבנו לה', ושני מסלולים פתוחים לפני אדם זה לממש את רצונו: באמצעות נדר או באמצעות נדבה. כך כותב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות בראש פרק יד: |
מתנדב אדם ונודר (- או נודר) עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה…
אי זה הוא נדר ואיזו היא נדבה? האומר: הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים (- ולא ייחד לכך בהמה מסויימת) או הרי עלי מנחה… זהו הנדר. אבל האומר: הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים, או הרי העשרון הזה מנחה – הרי זו נדבה. מה בין נדרים לנדבות? שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב – חיב באחריותו, עד שיקריב כמו שנדר. והמתנדב ואמר: "זו" – אם מת או נגנב אינו חיב באחריותו. |
האם ניתן לחייב אדם לנדור או לנדב עולה או שלמים או מנחה? ודאי שלא, שהרי קרבנות הנדבה, מעצם הגדרתם, באים מתוך החלטתו החפשית של האדם החפץ להביאם14.
קרבנות החובה שאנו דנים בהם עתה, החטאת והאשם לסוגיהם, באים בנסיבות שבהן היחיד חטא בחטא מסויים שהתורה חייבה עליו הבאת קרבן מתאים, כדי לכפר על חטא זה. האם יכול אדם להתנדב (בנדר או בנדבה) להביא קרבן חטאת או אשם, כשאין הוא חייב בכך, כלומר, כשלא חטא בחטא המחייבו בהבאת קרבן כזה? כך פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות יד, ח): |
חטאת ואשם אינם באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה. האומר: הרי עלי חטאת או אשם (נדר) או שאמר: הרי זו חטאת או אשם (- נדבה), לא אמר כלום.15
|
והדברים, מסתברים מפשוטו של מקרא: "נפש כי תחטא…" אמרה התורה על קרבנות אלו, ומי שלא חטא אינו נכנס בחיובם וממילא אינו רשאי להביאם. משמעות דבר זה היא שמי ש"יתנדב" להביא חטאת או אשם שאינו מחוייב בהם הרי הוא שוחט חולין בעזרה16 – ו"אין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד, אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה" (רמב"ם הלכות שחיטה ב, א)17. נמצא שכשם שאין מושג ה"חובה" חל על קרבנות הנדבה, כך אין מושג ה"נדבה" חל על קרבנות החובה. בהמשך עיוננו ננסה להראות כי ההבחנה החותכת הזו בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה יש בה פרצות לשני הכיוונים: קרבן נדבה אחד נידון כקרבן הבא לכפר על חטאים מסויימים שחטא האדם, ושעל כן הוא מביאו, קרבן חובה אחד נידון כקרבן נדבה. לאחר שנדון בשני הקרבנות יוצאי הדופן הללו, נחזור ונעמיד את הגבול בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה על תלו.
ד. אשם תלוי
כאמור לעיל, נזכרו בפרשתנו שלוש עבירות שעליהן חייבה התורה הבאת קרבן אשם. |
ה', יז-יט וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְות ה' אֲשֶׁר לא
תֵעָשֶׂינָה וְלא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲונו. וְהֵבִיא אַיִל… לְאָשָׁם אֶל הַכּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל שִׁגְגָתו אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לא יָדַע וְנִסְלַח לו. אָשָׁם הוּא אָשם אָשַׁם לַה'. |
כבר בהתבוננות ראשונה ניכר הדמיון הרב בין הנסיבות המחייבות הבאת אשם זה לבין אלו המחייבות הבאת חטאת. הבה נשווה בין הפסוקים המצווים על חטאת היחיד לבין אלו המצווים על הבאת אשם זה: |
חטאת היחיד (ד', כז-לה) | אשם (ה', יז-יח) |
---|---|
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְות ה' אֲשֶׁר לא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם, או הודַע אֵלָיו חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא | וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְות ה' אֲשֶׁר לא תֵעָשֶׂינָה וְלא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲונו. |
וְהֵבִיא קָרְבָּנו שְׂעִירַת עִזִּים… וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא |
וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים… וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל שִׁגְגָתו אֲשֶׁר שָׁגָג |
וְנִסְלַח לו. | וְהוּא לא יָדַע וְנִסְלַח לו. |
במבט שטחי נראה כי המדובר באותן נסיבות המחייבות את הבאת שני הקרבנות: עבירה בעשיית מעשה בשגגה על אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה. מדוע אפוא מביא החוטא שבפרק ד' קרבן חטאתשעירת עזים, ואילו זה שבפרק ה' מביא קרבן אשם איל תמים? בעיון יותר מדוקדק מתברר כי הנסיבות להבאת שני הקרבנות נבדלות בנקודה מרכזית אחת: בפרק ד' חל חיוב הבאת הקרבן "או (- אם) הודע אליו חטאתו אשר חטא", ואילו בפרק ה' נאמר ההיפך: "ולא ידעואשם ונשא עונו…". אולם אם החוטא 'לא ידע' שחטא, כיצד יביא קרבן על מעשה שאינו יודע שעשאו? על כך עונה רש"י בד"ה ולא ידע ואשם: |
הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו, ולא ידע אם עבר עליו אם לאו. כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור שתיהן היתר, ואכל את האחד. אמרו לו: אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל – הרי זה מביא אשם תלוי, ומגן עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא. ואם נודע לו לאחר זמן, יביא חטאת.
|
בכך נבדל אשם זה משני האשמות הסובבים אותו: העבירה הראשונה והשלישית שמביאים עליהן אשם הן עבירות ודאיות, שהחוטא יודע בוודאות שעבר עליהן, ועל כן האשם המובא עליהן נקרא 'אשם ודאי'. אולם העבירה האמצעית היא עבירה שהאדם אינו בטוח שאכן עשאה, ועל כן כינו חז"ל את האשם המובא במצב זה 'אשם תלוי'. "תלוי", משום שהוא מגן על האדם באופן זמני – 'תולה' לו, עד אשר יוודע לו אם חטא בוודאי.
דיני אשם תלוי נידונו במסכת כריתות החל מפרק רביעי (וברמב"ם הלכות שגגות פרק ח) בזיקה הדוקה לדיני החטאת הנידונים שם אף הם. |
כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על 'לא הודע' שלו אשם תלוי. ומהו 'לא נודע'? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג – הרי זה מצווה להקריב אשם… וזהו הנקרא אשם תלוי – מפני שהוא מכפר על הספק ותולה לו, עד שיוודע בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו.
|
ה. "אשם חסידים"
קרבן אשם תלוי היה נושא לדיון עקרוני ולמחלוקת שראשיתם בימי בית שני, והדעות נחלקו בו עד לסוף תקופת הראשונים. כך שנינו במסכת כריתות פ"ו מ"ג: |
ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והוא הנקרא אשם חסידים.
אמרו עליו על בבא בן בוטי18 שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה! אלו היו מניחים לי, הייתי מביא. אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. |
מסוגיית התלמוד (כריתות כה, ע"א) עולה, שלדעת ר' אליעזר, אשם תלוי הוא קרבן נדבה, שכן אם קרבן חובה הוא – שתכליתו לכפר על החטא – מדוע כשנודע לו שחטא בוודאי, חייב להביא קרבן חטאת19, הרי כבר נתכפר? על כרחך אין אשם תלוי אלא בגדר נדבה, ועל כן חסידים היו מביאים אותו גם שלא על חטא מסויים או על ספק חטא כזה, אלא מתוך נדבת לבם. אולם לדעת חכמים, מסביר התלמוד, רק עולה ושלמים, שנידונו ב"דיבורא דנדבה" בראש פרשתנו, הם הבאים בנדבה "אבל חטאת ואשם חובה הם", והתורה חייבה להביא אשם תלוי, כדי שיגן על האדם מן העונש בינתיים, עד שיוודע לו שחטא בוודאי, שאז יביא חטאת לכפר על חטאו20. מדברי האומרים לבבא בן בוטי "המתן עד שתכנס לספק" משמע שקרבן אשם תלוי הוא אמנם קרבן נדבה, אך בכל זאת הוא נועד לכפר על תחושתו התמידית של האדם כי הוא מצוי בספק קבוע שמא חטא לה', "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ)21. ממשנה זו כשלעצמה, קשה להכריע האם לפסוק כחכמים – על פי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, או שמא כדעת החולקים עליהם – שכן המעשה בבבא בן בוטי הוא 'מעשה רב' מימי הבית. כך נהג חכם קדום זה למעשה, ואף חבריו הסכימו עמו באופן עקרוני22. משנה נוספת במסכת חולין פ"ב מ"י דנה בהגדרתו של אשם תלוי. משנה זו עוסקת במי ששוחטים בזמן הזה (שאין מקדש) בהמות חולין לשם קרבנות שונים. וכלל קבעה המשנה: "כל דבר שנידר ונידב – השוחט לשמו אסור. ושאינו נידר ונידב (- קרבנות חובה) – השוחט לשמו כשר". והסבר הדבר: השוחט לשם קרבן נדבה, פסלו חכמים את שחיטתו, משום שהרואה סבור שעתה, לפני מעשה השחיטה, הקדיש השוחט בהמה זו לקרבן (מה שהוא אפשרי באופן עקרוני) והדבר נראה כשוחט קדשים בחוץ. אולם השוחט לשם קרבן חובה, והנסיבות אינן מלמדות על חיובו באותו קרבן, ניכר לעיין שאין בכך שקרא על הבהמה שם של קרבן, כלום, ואין זה נראה כשוחט קדשים בחוץ (ועל כן לא פסלו חכמים את שחיטתו). המשנה מדגימה עיקרון זה: |
השוחט לשם עולה, לשם זבחים (- שלמים) לשם אשם תלוי… שחיטתו פסולה.
השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי… שחיטתו כשרה. |
בסוגיית התלמוד בחולין (מא ע"ב) תמהו על הרישא: "אשם תלוי, נידר ונידב הוא?", ועל כך עונה ר' יוחנן: "ר' אליעזר הוא, דאמר (- במסכת כריתות): מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום". הרמב"ם פסק כחכמים במשנה במסכת כריתות23, ועל כן כתב בהלכות שחיטה (ב, יז-יח) במה שנוגע לאשם תלוי שלא כמשנה בחולין הנשנית בשיטתו של ר' אליעזר: |
השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותן – שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה – שחיטתו כשרה. כיצד… שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי… שחיטתו כשרה24.
|
אולם ר' יעקב בר אשר, בעל הטורים, חלק על הרמב"ם בטור יורה דעה, בהלכות שחיטה סימן ה, וכתב: |
השוחט לשם דבר שבא בנדר או בנדבה כגון עולה ושלמים ואשם תלוי… שחיטתו פסולה … אבל השוחט לשם דבר שאינו בא בנדר ונדבה כגון חטאת ואשם ודאי … שחיטתו כשרה.
|
ר' יוסף קארו בבית יוסף ביאר את מחלוקתם של הרמב"ם ובעל הטורים: |
משמע לרבינו (- בעל הטורים) דכיון דסתם לן התנא (- במשנה בחולין) כר' אליעזר, כך היא ההלכה25. אבל הרמב"ם משמע שהוא סובר שכיוון שבמקום אחר – במסכת כריתות – במחלוקת הוא שנוי, נוקטים אנו כחכמים החולקים על ר' אליעזר שם, דהלכה כרבים.
|
למדנו אפוא כי הגבול בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה בפרשתנו אינו חד משמעי ואינו מוסכם: לדעת חכמים שונים מימי הבית ועד לסוף תקופת הראשונים יצא אשם תלוי מכלל קרבנות החובה. ומפני אופיו המיוחד כבא על הספק, קבעו חכמים אלו שהוא קרבן נדבה.
ו. "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה"
העולה שבה פותחת פרשתנו היא עולת נדבה (א', ב-ג): "אדם כי יקריב מכם קרבן… אם עלה קרבנו…"26. לא נאמר בפרשתה (בפרק א') כי היא באה על חטאים מסויימים, וגם לא נאמר כלל שחייבים להביאה. אולם בוידוי הארוך של יום הכפורים אנו אומרים: "על חטאים שאנו חיבים עליהם עולה"27. מהי אפוא כוונת הוידוי? עיון בפרשת העולה יגלה בכל זאת ביטוי לתפקידה כקרבן מכפר: |
א', ד וְסָמַךְ יָדו עַל ראשׁ הָעלָה וְנִרְצָה לו לְכַפֵּר עָלָיו.
|
לפי פשוטו, נראה כי אין הכוונה לכפרה על חטא מסויים, אלא לכפרה כללית, אשר לה זקוק כל אדם בכל עת, ושאפשר כי לשם השגתה התנדב האדם להביא עולתו למקדש. נראה שכך פירש זאת ראב"ע שכתב: "לכפר עליו – להיות כופר עונש שיש עליו". אולם חז"ל והמפרשים שהלכו בעקבותיהם לא הסתפקו בכך, וניסו להגדיר במדוייק מה הם החטאים שהבאת העולה מכפרת עליהם. בספרא כאן (ד', ח) נאמר: |
"ונרצה לו" – מלמד שהמקום רוצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאות ואשמות – הרי ענשן אמור (- והעונש או הקרבן שמפורש בהם הוא המכפר). ועל מה המקום רוצה לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה28.
|
על מצוות עשה ועל לאו הניתק לעשה אין עונש מלקות או עונש אחר, ועל כן אומר הספרא (ורש"י הביאו בשינויי לשון) שהן הן העבירות שעליהן מכפרת העולה. מדברים אלו משמע שהעולה מכפרת על עבירות אלו שנעשו במזיד. הרמב"ן על פסוקנו ד"ה ונרצה לו תמה על דברים אלו: |
ואני תמה… כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין29, ונוכל לומר (- שלא כדברי הספרא) שיכפרו (- העולות) על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות בית דין שוגגין – באותן שאין חייבין עליהם חטאת30… כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין31.
|
שני תירוצים מציע הרמב"ן ליישוב דברי הספרא (ורש"י) הללו, ואנו נביא את תירוצו השני, המתבסס על הבחנה לשונית בין כפרת העולה לכפרת קרבנות החובה: |
ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה 'לכפר עליו על שגגתו אשר שגג' כאשר [אמר] בקרבנות החטא (- השווה ה', יח), ואמר (- בעולת נדבה) 'ונרצה', היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים, שאינם רצויים לפניו. כי השוגג, אף על פי שחטא – רצוי השם הוא. אם כן, אי אפשר (- לעולה) לכפר לו במזידים, זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך, בעבור שעברו על מצוותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם? בדורון הזה (- בעולה)32.
|
לאחר שיישב את דברי רבותינו שבספרא, מביא הרמב"ן דברים אחרים שמצא בדבריהם, במדרש האגדה של ספרנו: |
וראיתי באגדה בויקרא רבה (ז', ג): "תני ר' שמעון בן יוחי: אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר ר' לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ', לב): 'והעלָה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים וגו' לשרת עץ ואבן' – העולה מכפרת על העולה על רוחכם.
וכן באיוב הוא אומר (איוב א', ה): 'וְהֶעֱלָה עלות מספר כלם, כי אמר איוב, אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם'. הדא אמרה: אין העולה באה אלא על הרהורי הלב"33. והטעם: שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה'34. |
שתי ראיות מובאות בויקרא רבה לדברי רשב"י. הראשונה, מספר יחזקאל, היא על דרך הדרש, ונראה שהיא מבוססת על ניקוד התיבה 'והעלה' בקמץ תחת הלמ"ד במקום בסגול כרגיל. אולם הראיה השנייה, מספר איוב, היא ראיה על דרך הפשט: ממעשהו של איוב ניתן ללמוד שני דברים. ראשית, שעל חטאים חמורים שחוטא אדם בלבו – יש צורך בכפרה. שנית, שכפרה זו מושגת בהקרבת עולה דווקא. שתי הראיות שהובאו במדרש קרובות זו לזו בהגדרת אותם "הרהורי עבירת הלב" שעליהם יש לכפר בעולה: ביחזקאל: "אשר אתם אמרים (- חושבים) נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן" ואילו באיוב: "אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם". אם נחבר את דברי רבותינו בשני מדרשיו של ספר ויקרא, יתברר כי טווח העבירות שעליהן מכפרת העולה הוא רחב מאד: מעבירות על מצוות עשה שהן העבירות הקלות ביותר35, ועד לעבירות החמורות ביותר, של מחשבת עבודה זרה וברכת ה'. אלא שעל הראשונות מכפרת העולה למי שעבר במזיד ובפועל, ואילו על האחרונות היא מכפרת רק כאשר היו הללו במחשבה בלבד.
ז. ההבחנה בין נדבה לחובה אף בעולה ובאשם תלוי
בשני הסעיפים האחרונים של עיוננו נוכחנו לדעת כי הגבול בין שני חלקיה של פרשתנו – בין קרבנות הנדבה לבין קרבנות החובה הבאים על חטא – אינו חד משמעי. בקרבן עולה נרמז, שהמביא אותה חפץ לזכות על ידי כך לכפרה (א', ד). ודבר זה הפך אף את עולת הנדבה לקרבן הבא על חטאים מסויימים, וכפי שמפורש בספר איוב (א', ה), ובדברי רבותינו. גם קרבן חובה – האשם התלוי – נתפס על ידי חכמים שונים במהלך הדורות כקרבן הבא גם בנדבה, כדי שיכפר על הספק התמידי שאדם מצוי בו שמא חטא36. |
עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר (ירמיהו ג', כב): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם"39.
|
הערות:
1. העולה יכולה לבוא זכרים מן הבקר או מן הצאן (- מן הכבשים או מן העזים), וכן היא יכולה לבוא מן העוף (- תור או בן יונה); המנחה, הבאה מן הסולת, יכולה להיות מובאת סולת כמות שהיא, או כמאפה תנור, או על המחבת, או כמרחשת; השלמים יכולים להיות מובאים מן הבקר או מן הצאן, זכר או נקבה. |