דיני בעלי החיים: הטמא והטהור,
הנאכל ואשר לא ייאכל (פרק י"א)
ראשי פרקים: א. מבנה הפרק והבחנת הנושאים הנידונים בו ב. האם איסור האכילה של בעל חיים הוא הגורם להיותו מטמא? ג. ההבחנה בין "שקץ" ל"טמא" באיסורי אכילה ד. איסור אכילה משום "שקץ" ואיסור אכילה משום "טמא" ה. שרץ הארץ |
א. מבנה הפרק והבחנת הנושאים הנידונים בו
בסופה של פרשתנו, בפרק י"א פסוקים א-מז, מצויה יחידה גדולה העוסקת בדיניהם של בעלי החיים השונים בשני תחומים: א. בעניין היתר אכילת חלק מהם ואיסור אכילת האחרים; ב. בעניין היות נבלתם של כמה מינים מהם מטמאת במגע. |
א-ב 1 וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרן לֵאמר אֲלֵהֶם
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר… |
ובסיומו חתימה לשני הנושאים הנידונים בו: |
מו-מז זאת תּורַת הַבְּהֵמָה וְהָעוף
וְכל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשּרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׂר לא תֵאָכֵל. |
הפרק נחלק לשתי מחציות שוות, בנקודה שבה חל המעבר מנושא המאכלות לנושא הטומאות: מחצית א פסוקים א-כג – המותר והאסור באכילה. פתיחתה (ב2): "זאת החיה אשר תאכלו"1. מחצית ב פסוקים כד-מז – בעלי החיים שנבלתם מטמאה. פתיחתה (כד): "ולאלה תטמאו"2. בכל אחת מן המחציות ישנן ארבע פסקאות, וכל פסקה מוקדשת לקבוצה מסוימת של בעלי חיים שיש להם מכנה משותף (דגים והחי במים, עופות, שרץ העוף, שרץ הארץ וכדומה) ולדיניהם של אותם בעלי חיים בתחום האכילה או הטומאה3. הנה טבלת המבנה: |
מחצית א (א-כג) דיני אכילה | מחצית ב (כד-מז) דיני טומאה | ||
---|---|---|---|
(א-ב1) 1. (ב-2ח) 2. (ט-יב) |
פתיחה כללית. סימני החיות הנאכלות ופירוט ארבע החיות האסורות. סימני הדגים המותרים. רשימת העופות האסורים. איסור שרץ העוף והיתר ארבעה מינים שלו. |
1. (כד-כח)
2. (כט-לח) 3. (לט-מ) 4. (מא-מה) |
טומאת נבלתן של בהמות וחיות החסרות סימני כשרות. טומאת נבלתם של שמונת שרצי הארץ, ודיני הדברים המקבלים טומאה ממגעם. טומאת נבלת בהמות המותרות באכילה. איסור אכילת כל שרץ הארץ. חתימה כללית. |
כבר בעיון ראשון בהרכב המחצית השנייה מתעוררת שאלה בנוגע לאחדות הנושאים הנידונים בה: הפִסקה הרביעית (פסוקים מא-מה) עוסקת באיסור אכילת "כל השרץ השרץ על הארץ", ואם כן היא שייכת למחצית א, העוסקת בדיני מאכלות, ולא למחצית ב, העוסקת בדיני טומאה. האם גם במחצית א ישנה חריגה מדיני מאכלות שבהם היא עוסקת, אל דיני טומאה השייכים למחצית ב? אכן ישנה חריגה כזו, אלא שהיא קטנה בהיקפה וכמעט שאינה מורגשת: בפסקה הראשונה, כשבאה התורה לסכם את איסורן של ארבע החיות הנושאות רק סימן טהרה אחד, נאמר: |
ח מִבְּשָׂרָם לא תאכֵלוּ
וּבְנִבְלָתָם לא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. |
שלוש המילים המודגשות שייכות בפירוש לדיני טומאת נבלתם של חיות אלו – נושאה של המחצית השנייה4. דווקא מפני שמדובר בשלוש מילים, ולא בפסקה עצמאית ונבדלת, בולט לעין ערבוב התחומים. אין זו הבעיה היחידה המתעוררת מעיון בסדר הדברים שבשתי המחציות, אולם בעיה כפולה זו, של ערבוב הנושאים, היא הבולטת ביותר, וחשיבותה רבה לבירור שאלתנו הבאה.
ב. האם איסור האכילה של בעל חיים הוא הגורם להיותו מטמא?
האם ישנו קשר מהותי בין שני הנושאים הנידונים בפרקנו, או שמא הם מצויים תחת קורת גג ספרותית אחת רק מחמת זאת ששניהם עוסקים בדיניהם של בעלי חיים ומצריכים את מיונם? מכל האמור עד כאן מתברר שמחד גיסא איסור האכילה החל על מינים מסויימים של בעלי חיים אינו גורם להיותם מטמאים במותם, ומאידך גיסא היתרם של מינים אחרים אינו מונע את היותם מטמאים במותם6.
ג. ההבחנה בין "שקץ" ל"טמא" באיסורי אכילה
הבה נבחן עתה את המונחים שבהם משתמש פרקנו לציון דיניהם של בעלי החיים שבהם הוא עוסק בשני התחומים הנידונים בו. |
ח מִבְּשָׂרָם לא תאכֵלוּ
וּבְנִבְלָתָם לא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. |
הרי מפורש הדבר, שהיותם 'טמאים לכם', יש לו שתי תוצאות: איסור אכילה מבשרם, וטומאה לנוגע בנבלתם. צירוף מילים זה – "טמא/טמאה/טמאים הם לכם" – החוזר בפסקה זו חמש פעמים, מופיע גם במחצית השנייה – (כו): "טמאים הם לכם, כל הנגע בהם יטמא", (כז): "טמאים הם לכם, כל הנגע בנבלתם יטמא עד הערב". ושוב בפסוקים כח וְ-לא. כמעט שאין מנוס מן המסקנה, שהזיקה בין שני תחומי הדיון בפרקנו היא הפוכה מזו שנבחנה בסעיף הקודם: לא איסור האכילה הוא שגורם לטומאה, אלא הטומאה באותם מינים המטמאים במותם היא הסיבה להיותם אסורים באכילה! מעתה, אפשר שאף איסור אכילת נבלה (דברים י"ד, כא) נובע מחמת היותה מוגדרת בפרשתנו כדבר "טמא" (- היא מטמאה במגע ובמשא) ואינה ראויה לאכילה ל"עם קדוש", כפי שהדבר מנומק בספר דברים. אין בכוונתנו לומר שאיסור האכילה של אותם מינים אינו אלא איסור להיטמא. על פי התורה שבעל פה אין כלל איסור להיטמא בטומאת נבלה, אלא הדבר הוא רשות (ורק מי שחייב בכניסה למקדש או באכילת קודש צריך להיזהר בכך)9. איסור האכילה הוא איסור עצמאי, העומד בפני עצמו, אולם סיבתו היא שהדבר האסור באכילה הוא טמא בהגדרתו (בהלכות טומאת מגע), והתורה אסרה אכילת דבר טמא (אף שלא אסרה את ההיטמאות לו במגע). נמצא אפוא, שהגדרתו של בעל חיים במותו כ"טמא" מביאה לשתי תוצאות שונות זו מזו: תוצאה ראשונה היא שנבלתו מטמאה במגעה. אין איסור בטומאה זו כשלעצמה ויש דרך להיטהר ממנה בטבילה. התוצאה השנייה היא איסור אכילה מנבלתו של אותו בעל חיים, שאף היא מהווה "היטמאות" (ראה פסוקים מג-מד), אלא ש"היטמאות" זו היא איסור גמור ואין דרך להיטהר ממנה. ואכן, פרשן התורה בעל החוש הלשוני המופלא ר' יהודה ליב שפירא, בפירושו 'הרכסים לבקעה'10, עמד על ההבחנה שעושה התורה בין היטמאות שהיא תוצאת נגיעה בנבלת בעל חיים טמא, שאל השורש טמ"א המציין אותה מצטרפת תמיד אות היחס למ"ד, לבין היטמאות שהיא תוצאת אכילת בעל חיים טמא, או עשיית איסור אחר המטמא את נפש האדם, שאל השורש טמ"א המציין אותה מצטרפת האות בי"ת. ואלו דבריו בפירושו לפסוק מג בפרקנו האוסר את אכילת שרץ הארץ: |
"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" – וכן (ויקרא י"ח, כד) "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים"; (ויקרא כ"ב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", וכן כל טומאה הסמוכה לבי"ת, ואינה טומאת הגוף המִטהרת בטבילה או בהזיה, אלא טומאת הנשמה והרוח… חוץ מאשר (ויקרא ט"ו, לב) "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה"11.
ו[טומאה] הסמוכה ללמ"ד, כגון (ויקרא כ"ד, ה) "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו"; (ויקרא כ"א, ג) "ולאחתו הבתולה… להיטמא" – הוא טומאת הגוף (- הניתנת לטהרה) כמבואר בפסוק (שם, ד) "לא יטמא בעל בעמיו להחלו"12. |
לאור הקשר שהצבענו עליו בין טומאה לבין איסור אכילה מתעוררת השאלה הבאה: מדוע הוקדמו דיני המאכלות לדיני הטומאה, הרי האחרונים משמשים בסיס ונימוק לראשונים? נראה כי סדר הפרשה הוא מן החמור אל הקל: דיני המאכלות כוללים איסורים ברורים, ואילו דיני הטומאה אינם בגדר איסורים ועיקר מטרתם היא רק להגדיר את מצבו של האדם שנטמא (אמנם ממצב הטומאה יכולים להשתלשל איסורים שונים ביחס לאדם שלא נזהר בטומאתו). יש לזכור עוד ששלוש מתוך ארבע הפסקאות הכלולות במחצית הראשונה אינן שייכות כלל לדיני הטומאה, ואילו הפִסקה הראשונה, השייכת לדינים אלו, כוללת בתוכה את המידע הנחוץ בעניין טומאתם של המינים הנידונים בה כרקע לאיסור אכילתם, כפי שהוסבר בסעיף זה.
ד. איסור אכילה משום "שקץ" ואיסור אכילה משום "טמא"
על פי דברינו נמצא כי לאיסורי האכילה של מינים שונים של בעלי חיים ישנם שני טעמים שונים, התלויים במהותם של אותם מינים: הדגים ויצורי המים האסורים, העופות האסורים ושרץ העוף האסור – כל אלה אסורים מחמת היותם "שקץ". וכך הסביר ר"י בכור שור את איסורם (י"א, ב): |
כאדם שאומר לעבדו: אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים… ואדם מזוהם אינו ראוי לבוא לפני המקום.
|
נראה שהמונח "שקץ" אכן מביע תיעוב ומיאוס, כדברי ר' שמעון בן אלעזר (בכורות לז ע"א) "דברים שהנפש קצה בהם, נבלות וטרפות, שקצים ורמשים". ואכן, על בסיס איסור ה"שקץ" שבתורה חכמים אסרו מדבריהם דברים נוספים שיש בהם משום זוהמה: |
אמר רב אחאי: המשהה נקביו עובר משום "לא תשקצו".
אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרני דאומנא (זה ששותה בקרן מקיז הדם – שבה הוא מוצץ דם) עבר משום "לא תשקצו"13. |
(מכות טז ע"ב) |
אולם במה שנוגע לחיות הגדולות האסורות באכילה, כגון הגמל, השפן, הארנבת, החזיר והסוס ושאר היונקים, שיש מהם הגדלים במשק האדם ויש מהם החיים בטבע והאדם צד אותם, בהם אין חש האדם מיאוס ותועבה כמו ב"שקץ" שאסרה תורה14. הטעם לאיסורם של אלו מפורש בפרקנו: |
ד-ח | אַךְ אֶת זֶה לא תאכְלוּ | … אֶת הַגָּמָל…
…וְאֶת הַשָּׁפָן… …וְאֶת הָאַרְנֶבֶת… …וְאֶת הַחֲזִיר… |
טָמֵא הוּא לָכֶם
טָמֵא הוּא לָכֶם טְמֵאָה הִוא לָכֶם טָמֵא הוּא לָכֶם |
מִבְּשָׂרָם לא תאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לא תִגָּעוּ | טְמֵאִים הֵם לָכֶם |
הצירוף החוזר "טמא הוא לכם" מהווה כאן נימוק לאיסור אכילתם, ולא הגדרתו של איסור זה15. את הפסוק המסכם אפשר שיש לפרש כך: 'מבשרם לא תאכלו שהרי בנבלתם לא תגעו שכן טמאים הם לכם'. על פי פירוש זה עוסקת הפִסקה הראשונה כולה (ולא רק המילים "ובנבלתם לא תגעו") גם בדיני טומאה ביחס לכל אחד מארבעת בעלי החיים הללו בקבעה כי הוא טמא, דהיינו מטמא במותו במגע.
ה. שרץ הארץ
עד עתה התעלמנו משרץ הארץ ומן המונחים המתארים את איסור אכילתו בסופו של פרקנו. כאן לא נמצא אותה הבחנה בין "שקץ" ל"טמא", שמצאנו במחצית הראשונה של הפרק: |
מא וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׂקֶץ הוּא לא יֵאָכֵל.
מב כּל הולֵךְ עַל גָּחון… עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם… לא תאכְלוּם כִּי שֶׂקֶץ הֵם. מג אַל תְּשַׂקְּצוּ אֶת נַפְשתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ, וְלא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. מד …וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים… וְלא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרמֵשׁ עַל הָאָרֶץ. |
שלוש פעמים משתמש הכתוב במונח "שקץ" (פעמיים כשם ופעם כפועל), וכנגדן מסיים הכתוב בשלוש פעמים אחרות בשורש טמ"א כפועל. מהו פשר הדבר? קבוצת בעלי החיים המנויים ב'שרץ הארץ' היא הקבוצה היחידה בפרקנו שבתוכה קיימת הבחנה בין מינים המטמאים במותם (והם שמונת השרצים המפורטים בפסוקים כט-לא) למינים שאינם מטמאים (והם כל השאר). בקבוצת הבהמות והחיות מטמאים כל המינים במותם ("הבהמה אשר היא לכם לאכלה" – מטמאה רק אם לא נשחטה), ואילו בשאר הקבוצות – החי אשר במים, העופות ושרץ העוף – אין שום מין מטמא במותו. נמצא כי לאיסור האכילה של שרץ הארץ ייתכנו שני טעמים: ביחס לרוב רובם של בעלי החיים המנויים בקבוצה זו תקף המונח "שקץ" והטעם הכלול בו (ראה סעיף ד לעיל). אולם ביחס לשמונה מינים מתוך שרץ הארץ, הם אלו המטמאים במותם, ישנו טעם אחר, או אולי טעם נוסף16, להיותם אסורים באכילה: "אלה הטמאים לכם" (פסוק לא). לפיכך מנמקת התורה את איסור אכילת שרץ הארץ בשני הטעמים: "שקץ הם… אל תשקצו את נפשתיכם… ולא תִטמאו בהם ונטמתם בם". וכאן ניתן לשאול: הרי רק שמונה הם השרצים המטמאים, ואילו הללו שאינם מטמאים רבים לאין שיעור, ומדוע משתמשת התורה בשורש טמ"א שלוש פעמים (כשם שהיא עושה בשורש שק"ץ)? |
שמונה שרצים האמורים בתורה – הצדן והחובל בהן (- בשבת) חייב,
ושאר שקצים ורמשים – החובל בהן פטור… |
לפיכך, אף מותם של שמונה אלו הוא סיבה להיותם מטמאים, אמנם במגע בלבד ולא במשא. מכאן מובן שחשיבותם של שמונה השרצים הללו בתוך כלל שרץ הארץ רבה ביותר, ואין חשיבותם תלויה במספר מיניהם. האזהרה על אכילת שרץ הארץ מכוונת בראש וראשונה אל שמונה הללו, שכנראה היו נאכלים בפועל על ידי בני אדם יותר מן השאר (ראה לדוגמה ישעיהו ס"ו, יז).
עתה נוכל לבאר את מה שהתקשינו בו בראש עיוננו: את מקומה של הפִסקה האוסרת את אכילת שרץ הארץ בסוף המחצית העוסקת בדיני טומאה (פסוקים מא-מה). פסקה זו, כפי שראינו, היא היחידה המכילה איסורי אכילה מורכבים, הן כאלה הנובעים מהיות שרץ הארץ בבחינת "שקץ" והן כאלה הנובעים מהיותו "טמא". מורכבות זו מובנת רק לאחר שקראנו כי בקבוצה זו ישנם שמונה מינים מטמאים, ואילו שאר בני הקבוצה הזו אינם מטמאים. על כן השלימה הפרשה את איסורי האכילה של השרצים רק לאחר סיום דיני הטומאה. |
הערות:
1. וכך ביאר רנ"ה וויזל כותרת זו ב"ביאור": "מילת 'חיה' כוללת כל המינים, מאדם ועד בהמה ועד עוף ורמש, הכול 'נפש חיה', שבכל המינים יש נפש חיה… וכאן 'זאת החיה' – זאת נפש חיה אשר תאכלו מכל מיני הבעלי חיים שיש בהן נפש חי". |