ראשי פרקים: א. התהייה המוסרית בסיפורנו ב. המושב בחיים: בן האמה ובן הגבירה ג. הפרשנות המילולית: "גרש האמה" – "וישלחה" ד. פרשנותו של דבר ה' ה. תיחום הסיפור ומבנהו הכללי ו. הנושא המשותף של שני חלקי הסיפור ז. משמעות הסיפור על פי ניתוח מבנהו – לידתו מחדש של ישמעאל |
א. התהייה המוסרית בסיפורנו
כשבע עשרה שנה עברו מאז בריחת הגר ולידת ישמעאל, בסיפור שעסקנו בו בעיוננו לפרשה הקודמת, ועד לשילוחם מאוהל אברהם בסיפור שנעסוק בו עתה (בן שמונים ושש היה אברהם בעת לידת ישמעאל – ט"ז, טז, ובן מאה בעת לידת יצחק – כ"א, ה; כשנתיים או שלוש שנים לאחר מכן נגמל יצחק – כ"א, ח). הקשר בין הסיפורים מתבטא בכמה קווי דמיון בולטים ביניהם. |
יז מַה לָּךְ הָגָר, אַל תִּירְאִי
כִּי שָׁמַע אֱלהִים אֶל קול הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. |
מבחינות אחדות מעורר סיפורנו אי נחת ותהייה מוסרית אף יותר מקודמו: א. בסיפור הקודם הביאה הגר על עצמה את העינוי בידי שרי בהתנהגותה הנלוזה – "ותקל גברתה בעיניה". התנהגות זו של אישה בוגרת ודאי חמורה יותר מ"צחוקו" של ישמעאל הנער הצעיר, תהא משמעות צחוקו עפ"י הפשט אשר תהא. ב. בסיפורנו, שרה אינה עוד אישה עקרה הסובלת השפלה מידי שפחתה כפוית הטובה. כאן היא אישה מאושרת שזכתה ללדת בן, והיא גברת הבית הבלתי מעורערת, אם זרעו הנבחר של אברהם. ג. הגירוש למדבר נראה מעשה חמור ואכזרי יותר מעינויה של הגר בתוך בית אברהם, ויעידו על כך תוצאות הגירוש. ואכן, בניגוד להסכמתו של אברם לתלונת שרי בסיפור הקודם "הנה שפחתך בידך…", נראה כי בסיפורנו אין הוא מסכים עמה: |
יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אודת בְּנו.
|
למרות כל זאת, הפרשנים שביארו את הסיפור הקודם כסיפור המבקר את שרי על ענותה את הגר – רד"ק ורמב"ן – לא עשו כן בסיפורנו. והטעם לכך גלוי: הרי ה' אומר אל אברהם: |
יב כל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ,
|
ומי יבוא להרהר אחר דבריו? "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' " (משלי כ"א, ל).
אולם, עמידתו של ה' מאחרי תביעתה של שרה אין בה כדי לפטור אותנו מן הצורך ליישב את הקושי המוסרי שאנו חשים בסיפור. אדרבה: בסיפורנו, לא שאלת מוסריותה של שרה אמנו בלבד היא העומדת על הפרק, אלא בעיקר צידוקו של ה' "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד).
ב. המושב בחיים: בן האמה ובן הגבירה
האם ייתכן שגם בסיפורנו אנו נפגשים בהתנהגות שיש לה רקע בנורמה חברתית וחוקית ידועה בעולם העתיק, או שמא כאן מדובר באירוע שאינו מעוגן בשום מסורת, אלא רק ברצונה של גברת הבית "להיפטר" מבן שפחתה לטובת בנה שלה? |
סעיף 170: אם אשתו הראשית של אדם ילדה לו ילדים, (וגם) אמתו ילדה לו ילדים, והאב, בעודו בחיים, אומר לילדים אשר האמה ילדה לו: '(אתם) ילדיי', הוא ימנה/מונה אותם עם ילדי האישה הראשית. אחרי שהאב הולך לגורלו (- נפטר), ילדי האישה הראשית וילדי האמה יחלקו בשווה את רכוש בית האב. בנה של האישה הראשית יבחר וייקח ראשונה את חלקו בירושה.
סעיף 171: ואם האב (בעודו) בחיים לא אומר לילדים שהאמה ילדה לו: '(אתם) ילדי', אחרי שהאב הולך לגורלו (- נפטר), ילדי האמה לא יחלקו בנכסי בית האב עם ילדי האישה הראשית. שחרור האמה וילדיה יובטח, ילדי האישה הראשית לא יתבעו את ילדי האמה לעבדות. |
על פי זאת מתברר, שישמעאל אינו מוגדר כיורשו הטבעי של אברהם: אדרבה, יצחק הוא היורש הטבעי, ורק התערבות אקטיבית של האב, המשווה את בן האמה עם בן הגבירה באמירה מפורשת, יכולה להפוך את ישמעאל ליורש. את זאת בדיוק חפצה שרה למנוע: היא רוצה להגן על זכותו של יצחק בנה להיות היורש הבלעדי. אולם מדוע מזדרזת שרה לדרוש עשיית מעשה לשם קביעת הדבר כבר עתה? הרי די לו לאברהם בשב ואל תעשה כדי להבטיח את ירושתו הבלעדית של יצחק בנו. את התשובה יש ליטול מן המציאות האנושית. המציאות מלמדת, מאז ועד היום, כי אחרי מות המוריש מתגלעים חילוקי דעות בין היורשים החוקיים לבין הטוענים לירושה, בשאלה מה אמר או מה לא אמר המוריש. לפיכך מעוניינת שרה לקבוע את המצב המשפטי עוד בחיי אברהם: הוא זה שיקבע בחייו, במעשים ברורים, כי "לא יירש בן האמה" עם יצחק. דבר מעין זה עתיד לעשות אברהם ביזמתו שלו הרבה אחרי הסתלקותה של שרה, ביחס לבני פילגשיו: |
כ"ה, ה-ו |
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנת וַיְשַׂלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנו בְּעודֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. |
ג. הפרשנות המילולית: "גרש האמה" – "וישלחה"
"גירוש" היא פעולה קשה, שיש בה הקשחת לב מצד המגרש. וביותר קשה הגירוש כאשר מושאיו הם אישה ונער צעיר, וכאשר הוא מתרחש במדבר. על כן קשה עלינו דרישתה של שרה מאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה…". |
שמות ו', א שם י"א, א |
כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׂלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׂם מֵאַרְצו. כְּשַלְּחו כָּלָה, גָּרֵשׂ יְגָרֵשׂ אֶתְכֶם מִזֶּה. |
פשר הדבר הוא, שלא תמיד יצא העבד מבית אדוניו מרצונו, ולא תמיד יצא בזמן הראוי. לעתים "אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני… לא אצא חפשי", ואז יש הכרח לאלצו לצאת לחופשי1, כלומר "לשלחו" בשתי המשמעויות: לשחררו באמצעות גירוש. מסתבר כי הגר לא חפצה להשתחרר מעבדותה בבית אברהם. בין השאר, מפני שנסיבות שחרורה הרי היו הכרזת אי שייכותו של בנה לירושת אברהם. זו הסיבה ששרה השתמשה בפועל הקשה "גרש". כלומר: אף אם הגר לא תחפוץ בשחרורה מעבדות, הרי "החוק" אינו מאפשר את המשך החזקתה, לאחר שנקבע כי בנה לא יימנה על יורשי אברהם. על כן ייעשה שחרורה אף בעל כורחה. אולם בתארו את מעשה אברהם, חוזר הכתוב לפועל המבטא את המהות המשפטית המקורית של המעשה: שילוח – "וישלחה". נמצא כי דרישתה של שרה מאברהם אינה איזו גחמה שעלתה על לבה במקרה, בעת שראתה את ישמעאל מצחק, ואינה דרישה לעשיית עוול של נישול זכויות הירושה באמצעות גירוש אכזרי, אלא היא פעולה שיש לה רקע חוקי ומוסרי: שרה עומדת על הבהרת זכות הירושה הבלעדית של יצחק בנה, תוך עשיית המתחייב מכך עפ"י החוק – שילוח הגר ובנה מבית אברהם לחופשי. אף את עמידתו של ה' מאחרי תביעתה של שרה, אין לראות חס וחלילה כאישור למעשה עוול, אלא להפך: יש בה אישור לחוקיותו ומוסריותו של המעשה שתובעת שרה. אלא שדבר ה' מוסיף ממד גבוה בהרבה לסיפור.
ד. פרשנותו של דבר ה'
שאלת הירושה של אברהם שנידונה עד עתה, עוסקת לכאורה בענייני ממונות: מי יירש את עדריו הגדולים של אברהם, ואת שאר רכושו בכסף ובזהב. אולם סיפורי האבות בספר בראשית נשזרים ללא הרף בחוט תודעה כפול: תודעה אחת של האישים הפועלים בהם היא ארצית-אנושית (וביחס לכך חשוב מאוד "המושב בחיים"), והתודעה האחרת היא תודעת הייעוד האלוהי. תודעה זו מביאה את בעליה לתפיסה שהם אינם אישים פרטיים – בני אדם רגילים – אלא הם בחירי אלוהים, שנועדו להקים את עמו ולרשת את נחלתו – את ארץ כנען – כדי להיות ברכה לכל גויי הארץ. תודעה גבוהה זו של האבות בספר בראשית הופכת את מעשיהם לאירועים מכונני עתיד היסטורי. לכל מעשה משמעותי תהיינה תוצאות הרות גורל לעתידו של העם שעתיד לצאת מזרעם. יש ותודעה גבוהה זאת נסתרת מעיני הקורא, אך קיימת בתפיסתה של האישיות המתוארת בסיפור (ואז קיימת סכנה של עיוות בהבנת הקורא את הסיפור), ויש והתודעה הגבוהה הזו נסתרת אפילו מעיני האישיות המתוארת, ואז יש צורך בתזכורת אלוהית. |
כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָרָה שְׁמַע בְּקלָהּ
כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. |
משמעות דבר ה' הזה היא, כי יצחק הוא שיהיה אבי הזרע שהובטח לאברהם – הגוי הגדול העתיד לרשת את הארץ הזאת ולהיות עם ה' (רשב"ם, רד"ק).
ועוד דבר מלמדנו דבר ה': אמנם במרכזו נמצאת הצדקת דרישתה של שרה בהנמקה הקשורה ביצחק (ואף זאת מחמת נימוק גבוה ומרחיק ראות הרבה מעבר לשאלת זכות הירושה הממונית של יצחק), אך בפתיחתו ובסיומו נדון דווקא גורלו של ישמעאל: |
יב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ…
יג וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוי אֲשִימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא. |
לאמור: מילוי דרישתה של שרה אינו רק חוקי ומוסרי, ואינו רק תואם את תכניתו של ה' ביחס ליצחק שיהא אבי זרעו המובטח של אברהם, אלא הוא תואם גם את טובתו של ישמעאל, שגם הוא עתיד להיות גוי גדול בזכות היותו זרעו של אברהם. אל מול צידוקים שונים ורב-צדדיים כאלו מאת ה', נראה שאברהם יכול היה לשלח את אמתו ואת בנה לטוב להם, ללא שיהיה הדבר עוד רע בעיניו. אלא שהמשך התפתחותו של הסיפור אינו תואם תפיסה אופטימית זו.
ה. תיחום הסיפור ומבנהו הכללי
קיים מתח גלוי בין דברי ההרגעה שנאמרו לאברהם ע"י ה': "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך… וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא", לבין ההתרחשות המפתיעה בהמשך: "ותלך ותתע במדבר באר שבע, ויכלו המים מן החמת… אל אראה במות הילד… ותשא את קלה ותבך". האין בכך כדי לסתור את ההבטחה שניתנה לאברהם? האם על דעת כן שילח אברהם את הגר ואת ישמעאל? |
והנכון בעיניי שהיה זה ביום היגמל את יצחק, וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול.
|
המאחד את כל המסופר ביחידה ספרותית זו הנו בראש ובראשונה העלילה: הולדתו של יצחק וגדילתו, כמו גם האירוע שאירע במשתה הגמילה, הם שהביאו את שרה לדאוג לעתידו של בנה ולתבוע מאברהם את גירוש ישמעאל, ומכאן ואילך ממשיך הסיפור בנתיבו עד לסיומו. עשרים ואחד פסוקי הסיפור נחצים, כרגיל בסיפור המקראי, לשתי מחציות שוות באורכן, עשרה פסוקים כל אחת, וביניהן ניצב פסוק יא – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" – כ"ציר המרכזי" של הסיפור3, כפי שיוסבר מיד. מחצית א, פסוקים א-י, עוסקת כולה ביצחק. אף תביעתה של שרה לגרש את האמה ואת בנה מנומקת בטובתו של יצחק: "כי לא יירש… עם בני עם יצחק". מחצית זו פותחת בנימה חגיגית ומלאת שמחה (פסוק א בנוי כתקבולת, סממן המאפיין את השירה במקרא). אווירה זו הולכת ונמשכת אף בדברי שרה בפסוקים ו-ז (שאף הם נושאים אופי של שירה), והיא מגיעה לשיאה במשתה הגדול שנעשה בעת היגמל את יצחק. אולם דווקא בנקודת השיא שלה נעכרת השמחה: שרה רואה בעת המשתה את ישמעאל המצחק, ומיד היא פורשת את תביעתה באזני אברהם "גרש…", והמחצית מלאת השמחה מסתיימת במשבר. תגובתו הנפשית של אברהם, המתוארת בפסוק יא, היא שיא הקונפליקט בסיפור, שהוא תולדתה של המחצית הראשונה: הולדת יצחק וגדילתו הם שהביאו בהכרח לידי כך. מחצית ב, פסוקים יב-כא, עוסקת כולה בישמעאל ובגורלו (מלבד חמש המילים "כי ביצחק יקרא לך זרע", שבהן בלבד מוזכר שמו של יצחק ועניינו במחצית זו). מחצית זו נועדה לפתור את הקונפליקט ששיאו בפסוק יא, אולם הפתרון נעשה בדרך נפתלת ורבת סיבוכים. מסלול הפתרון יוצר "תמונת ראי" של מה שהתרחש במחצית הראשונה: מחצית זו פותחת בשילוח הגר וישמעאל אל המדבר, נמשכת בתעייתם ובמצוקתם הגדולה, ורק לקראת סיומה מתהפך הגלגל עם התגלות מלאך האלוהים: חיי ישמעאל ניצלו, הוא גדל, והסיפור מסתיים בנישואיו.
ו. הנושא המשותף של שני חלקי הסיפור
לשתי המחציות של הסיפור, אשר כל אחת מהן עוסקת באחד מבניו של אברהם, ישנו מכנה משותף, והוא אולי נושא הסיפור כולו: שתיהן מתארות את קיום הבטחות ה' שניתנו ביחס לשני הבנים הללו. כל אחד מבניו של אברהם זכה להבטחה בפני עצמה: ישמעאל לבדו – בדברי מלאך ה' להגר (ט"ז, י-יב); ויצחק לבדו – בדברי המלאך לאברהם ולשרה (י"ח, י-טו). ואילו בפרק י"ז זוכים שני הבנים יחד להבטחה, בפרשה משותפת אחת: ה' מבטיח לאברהם לתת לו בן משרה, ועל דברי אברהם (שם יח): "לו ישמעאל יחיה לפניך" מגיב ה' (שם, יט-כ): |
אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ ילֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמו יִצְחָק
וַהֲקִמתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּו לִבְרִית עולָם, לְזַרְעו אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ, וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק |
סיפורנו הוא אפוא סיפורה של תחילת הקיום של ההבטחה הכפולה. ראשית קיומה של ההבטחה הנוגעת ליצחק היא בעצם לידתו במועד הנקוב, ודבר זה מובלט בראש הסיפור בהדגשה יתרה ("כאשר אמר… כאשר דבר… למועד אשר דבר…"). ואף שם הבן הנולד – יצחק – נקבע כבר בפרק י"ז פסוק יט, אלא שכאן הוא נדרש מחדש: לא צחוק הפקפוק על הבטחה הנראית בלתי ניתנת לקיום, אלא צחוק החדווה על קיומה של הבטחה זו. אף קיומה של הבטחת ה' הנוספת (י"ז, כ): "ואת בריתי אקים את יצחק" (- ולא עם ישמעאל), מתחיל בסיפורנו, שכן היא העומדת ביסוד הדרישה לשלח את ישמעאל מבית אברהם ומירושתו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה, כי ביצחק יקרא לך זרע". קיום ההבטחה באשר לישמעאל תלוי הוא במילוי תנאי הנרמז בדברי ה' לאברהם: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה… וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא". הווה אומר: דווקא שילוחו של ישמעאל כדרישת שרה הוא תנאי לקיום הבטחת ה' ביחס אליו. אך זאת מדוע? האם רק כדי להותיר את יצחק יורש יחיד לאברהם, "כי ביצחק יקרא לך זרע"? צירוף סיפורנו אל סיפור בריחתה של הגר נותן תשובה אחרת: ישמעאל יוכל להתפתח בהתאם לתכונות אופיו הגנוזות בו – "והוא יהיה פרא אדם" – דווקא במדבר פארן (על מדרש השם הרמוז: פארן – פרא אדם, עמד רשב"ם כ"א, כא), הרחק מאוהל אברהם ומארצו היעודה. "באשר הוא שם" – במדבר – ישמע האל אל קולו, ויסייע לו למצוא את סוד הקיום האנושי במדבר – את באר המים. שם ילווה האלוהים את גידולו של הנער (פסוק כ), ההופך לרובה קשת. ורק שם ימצא ישמעאל את זיווגו (פסוק כא) ויחל להתרבות, ולהקים עם גדול שיהיו בו שנים עשר נשיאים. שבטים אלו יצטיינו ברדיפת החירות ובשמירה עליה בין כל העמים, כאותו פרא למוד מדבר4. נמצא כי הניתוק של ישמעאל מבית אברהם והליכתו אל המדבר הם תנאי להפיכתו לאבי אומה גדולה ובת חורין, כפי שהובטח ע"י ה'. אולם ניתוק זה נעשה רק בהיותו כבן שבע עשרה שנה, לאחר ששנות העיצוב עברו עליו בבית אברהם אביו. חייו העצמיים, התואמים את תכונותיו ואת עתידו ההיסטורי, נבנים על בסיס החינוך שקיבל מאברהם5.
ז. משמעות הסיפור על פי ניתוח מבנהו – לידתו מחדש של ישמעאל
נשוב עתה אל השאלה ששאלנו בראש סעיף ה: מדוע כרוכה דרכו של ישמעאל אל מרחבי המדבר המיועדים לו ולזרעו בסבל ובבכי ובהיקלעות לסכנת מוות? האם לא ראוי היה שדרכו (לשם קיום ההבטחה האלוהית) תהא מלווה "בשמחה ובשירים בתוף ובכינור"? |
קיום הבטחת ה' – נס לידת יצחק: (א-ה) הולדת יצחק ומילתו לידה, הנקה וגידול; צחוק ומשתה: הדרישה היוצרת קונפליקט: (יא) "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אודת בְּנו". פתרון הקונפליקט בדבר ה': צימאון וסכנת מוות; בכי: קיום הבטחת ה' – נס החייאת ישמעאל: |
בולטת לעין ההקבלה בין שתי הפסקאות הפנימיות: דרישת שרה בפסקה ג היא שגורמת לתגובת אברהם בציר המרכזי "וירע הדבר מאד בעיני אברהם…", ואילו דבר ה' לאברהם בפסקה ג1, המאשר את דרישת שרה בנימוקים שונים, נועד לבטל את האמור בציר המרכזי: "אל ירע בעיניך…". בין שתי הפסקאות קיימת זיקה עניינית ולשונית גלויה. ישמעאל אינו הנער היחיד שצריך "להיוולד מחדש" לאחר שהגיע עד שערי מוות. גם יצחק "נולד מחדש" לאחר שנעקד על גבי המזבח וכמעט הועלה לעולה. גם משה "נולד מחדש" לאחר שתיבתו הושמה ביאור, כמעשה ייאוש אחרון של אמו, וניצל ברגע הקריטי בידי בת פרעה, שראתה אותו עקב כך כבנה שלה. אף בן השונמית "נולד מחדש" לאחר שאלישע החיה אותו, וכך אף יוסף בצאתו מן הבור. |
הערות:
|