"וְשַׂח גַּבְהוּת הָאָדָם" (ישעיה ב', יז)
החטא ועונשו בסיפור על העיר בבל ומגדלה (בראשית י"א, א-ט)
ראשי פרקים: א. דעת הפשטנים ב. גישת רש"י בעקבות המדרש ג. הרקע הממשי של הסיפור ד. פרשנות חז"ל בעקבות הכרת הרקע הממשי ה. הפרשנות המילולית בעקבות הרקע הממשי ו. סיפורנו וסיפור הגירוש מגן העדן ז. מדוע אין לסיפורנו מקבילות חיצוניות ח. התיקון לעתיד לבוא |
סיפור קצר זה על העיר בבל ומגדלה נראה כסיפור על חטא ועונשו. אולם מה טיבו של חטא זה, והיכן בדיוק הוא מתואר בסיפור? "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש" – כך אחת הדעות בבראשית רבה (ל"ח, ו), ואף רשב"ם שואל בביאורו לפסוק ד: "לפי הפשט, מה חטאו דור הפלגה"?
א. דעת הפשטנים
קבוצת מפרשים ראשונים, מ"רודפי הפשט" כפי שהגדירם רמב"ן, רואים את סיפורנו על רקע ברכת ה' לאדם (א', כח) ולנח (ט', א) "פרו ורבו ומלאו את הארץ…". הנה דברי ראב"ע בביאורו לפסוק ד: |
והנה הכתוב גילה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה, להיות להם לאות ולשם ולתהילה, לדעת מקום העיר לההולכים חוצה כרועי המקנה, גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל, וזהו שאמר הכתוב "ונעשה לנו שם"… ואל תתמה על מלת "וראשו בשמים", כי הנה כן דבר משה (דברים א', כח) "ערים גדולות ובצורות בשמים". ואלה הבונים ראו בעצתם שלא ייפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו.
|
ובפירושו לסוף פסוק ז הוא אומר: |
והשם הפיצם, והוא טוב להם, וכן אמר: "ומלאו את הארץ".
|
נראה מדבריו, כי לא סיפור על חטא ועונשו לפנינו, אלא סיפור על טעות אנושית ("והם לא ידעו") ועל תיקונה על ידי ה' "לטוב להם". מגמת דור הפלגה לשמור על קיבוצם ואחדותם סותרת את התכנית האלוהית, ועל כן מתערב ה' כדי שתכניתו היא שתתגשם, לטובתם של בני האדם. קשה לקבל כי סיפורנו אינו מתאר חטא ועונשו. פסוק ה: "וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל…", מזכיר פסוק דומה (בראשית י"ח, כא): "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו…", ובשני הפסוקים נתפסת ירידת ה' לראות כירידת השופט למקום החטא בטרם יפסוק את דינו (ראה רש"י לשני הפסוקים הללו). נדמה כי אווירת הסיפור בכללותו אינה תואמת את הנינוחות העולה מפירושו של ראב"ע. רד"ק מקבל באופן עקרוני את פירוש ראב"ע, אך רואה במעשיהם של בוני העיר והמגדל מרד מכוון ומודע כנגד התכנית האלוהית. הנה דבריו לפסוק ה: |
בני האדם – שהולכים אחר שרירות לבם ולא יפנו למעשה האל. כי הוא רצה ביישוב הארץ ממזרח למערב, והם חושבים ליישב מקום אחד מן הארץ לבד, והם חושבים לבטל רצון האל.
|
נראה שאף רשב"ם פירש בדרך זו בביאורו לפסוק ד: |
לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו "וראשו בשמים", הא כתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים". אלא לפי שציוום הקב"ה "פרו ורבו ומלאו את הארץ", והם בחרו להם מקום לשבת שם, ואמרו "פן נפוץ". לפיכך הפיצם משם בגזרתו.
|
רמב"ן מקשה על "רודפי הפשט" הללו מסברה (פסוק ב, ד"ה בנסעם מקדם): |
ואם כדבריהם, יהיו [- בוני העיר והמגדל] טיפשים. כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם? או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו…?
|
ואמנם, קשה לראות את ברכת ה' לאדם ולנח כרקע לסיפורנו. המינוח בשני המקומות שונה מאוד: שם מתברך האדם שימלא את הארץ על ידי כך שיפרה וירבה בה, ואילו במקומנו מפיץ ה' את בני האדם על פני כל הארץ. והבדל זה מכריע: מילוי הארץ וכיבושה הן פעולות קונסטרוקטיביות של יישוב העולם, ואילו 'הפצה על פני כל הארץ' היא פעולה שמשמעה הבאת פורענות על האנושות. אין תכליתה בסיפורנו חיובית – להביא את בני האדם למקומות רחוקים כדי שישבו בהם ויפתחו אותם, אלא שלילית – למנוע את ריכוזם במקום אחד, ולשבש בכך את אחדותם המסוכנת. בדיקת שימושיו של השורש פו"ץ במקרא מעלה, כי הרוב המכריע של הופעותיו קשור לפיזור של פורענות: הניגפים במלחמה, הצאן שאין לו רועה והגולים מארצם למרחקים, הם 'הנפוצים' במקרא בדרך כלל1. הבה נסכם: הפרשנים במחנה זה אינם רואים את הבעיה בבניינם של העיר והמגדל, אלא במטרהשהגדירו הבונים לפעילותם: "פן נפוץ על פני כל הארץ" (וכן בבחירתם מקום אחד בלבד לישיבתם בו). בניין העיר והמגדל אינו דבר רע כשלעצמו אלא רק באשר הוא משרת תכלית זו.
ב. גישת רש"י בעקבות המדרש
רש"י הלך בפירושו בעקבות הדרש. את הרמז לחטא הוא מוצא, בעקבות בראשית רבה (ל"ח, ו), כבר בפסוק א: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". 'שפה אחת' – פירושו לשון אחת משותפת; 'דברים אחדים' – פירושו הסכמה אחת (כך פירש רד"ק). ובכן, על מה הייתה הסכמתם? שלוש אפשרויות בדברי רש"י: |
באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימנו שיבור לו את העליונים. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה.
דבר אחר: על יחידו של עולם. דבר אחר: "ודברים אחדים" – אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות. |
דברים אלו נלמדים בדרך דרש, רחוקה פחות או רחוקה יותר מלשון הכתוב, ועוד נחזור אליהם בהמשך עיוננו. הפשטנים, אם בכלל התייחסו לפירושו של רש"י, היה זה בדרך כלל כדי לדחותו. כך אומר ראב"ע בפירושו לפסוק ד, בלא שיזכיר את שמו של רש"י או את מדרשם של חכמים: |
ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים שיחשבו לעלות אל השמים. גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו – שנשבע להם השם – שם היו, וכולם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו.
|
הצד השווה בכל שלושת פירושיו של רש"י, והוא המאפיין את יחסם של חז"ל לחטא דור הפלגה, שהם רואים בחטא זה מרד חמור בה' או בהנהגתו את עולמו2. בכך מחמירה גישתו הפרשנית של רש"י את חטאם של בני דור הפלגה, בהשוואה לגישתם המקלה של הפשטנים שדבריהם הובאו לעיל. חטא דתי כה חמור יוצר ציפייה לעונש שחומרתו תהא בהתאמה לחטא. אולם בפועל אנו מוצאים עונש קל לבני אותו דור: בלבול שפתם והפצתם על פני כל הארץ. רש"י מתמודד עם שאלה זו, (שוב בעקבות בראשית רבה שם), בפירושו לפסוק ט, ד"ה ומשם הפיצם: |
וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? אלו (- דור המבול) לא פשטו יד בעיקר, ואלו (דור הפלגה) פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם? אלא שדור המבול היו גזלנים והייתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר: "שפה אחת ודברים אחדים". למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום.
|
הדבר נראה תמוה: אם האחדות ששררה ביניהם נחשבת לזכותם הגדולה, מדוע היה העונש לאותו דור בפגיעה באחדותם? התשובה לכך היא שאחדותם נועדה לשם חטא: הרי מאותו פסוק שלמד רש"י על זכותם – "שפה אחת ודברים אחדים" – למד לפני כן על חטאם. כוונת המדרש אפוא ללמדנו, כי אחדות אנושית, אף שהיא משמשת לרעה ויש צורך לבטלה, לזכות תיחשב.
ג. הרקע הממשי של הסיפור
הקורא בסיפור גן העדן בפרשה הקודמת, אינו שואל עצמו שאלות הנוגעות לרקע הממשי של הסיפור: היכן מקומו של גן העדן, איזה מין ממיני האילנות היה עץ הדעת טוב ורע או עץ החיים, כיצד דיבר הנחש וכיוצא באלו שאלות. ובדין אינו שואל כן, שהרי סיפור גן העדן, כמו סיפורים נוספים בפרשות הראשונות של ספר בראשית, נושא אופי א-ריאליסטי ברור. האם גם סיפורנו נושא אופי כזה? על רקע זאת, נראה כי לא צדקו המפרשים, שראו בביטוי "וראשו בשמים" לשון גוזמה, כמו זו שבספר דברים "ערים גדולות ובצורות בשמים". בוני המגדל וממשיכיהם אכן התכוונו לכך שראשו יגיע לשמים – מקום מושבם של האלים. אף ביקורתו של ראב"ע על פירוש רש"י, באמרו: "ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים שיחשבו לעלות אל השמים" – אינה במקומה. היא נובעת מן הפער העצום בין תפיסתו של הפרשן היהודי שחי לפני כשמונה מאות שנה, לבין תפיסתם האלילית המיתולוגית של עובדי עבודה זרה הקדמונים. |
וַיֵּרֶד ה' לִרְאת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.
|
הן תיבותיו הראשונות של הפסוק – "וירד ה' ", והן תיבותיו האחרונות – "בני האדם", עוררו קשיים אצל הפרשנים. הקושי הראשון הוא תיאולוגי: וכי צריך ה' לירד כדי לראות את מעשי בני האדם? רש"י עונה על כך בהביאו את דברי התנחומא: "לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו". מוסיף קאסוטו על פירושו: "יש כאן רמז סאטירי: הם חשבו שיגיע ראש מגדלם עד השמים, אבל בעיני ה' לא היה בניינם הענקי אלא מעשה ננסים, דבר שבארץ ולא בשמים, ואם היה היושב בשמים רוצה לראותו מקרוב, היה לו לרדת מן השמים ארצה". על המילים "בני האדם", שהן כה בולטות בייתורן בסוף פסוקנו, שואל רש"י: "אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים?". גם כאן מציע קאסוטו לראות רמז סאטירי: "לא האלים בנו את המגדל, כפי שטען המיתוס הבבלי, אלא בני האדם הם שבנו את העיר ואת המגדל".
ד. פרשנות חז"ל בעקבות הכרת הרקע הממשי
תפיסה זו של הסיפור, כמחאה סאטירית המכוונת נגד גאוותם האלילית של יושבי בבל הקדמונים, מחזירה אותנו לפירושם של חז"ל (שהובא ברש"י) לחטאם של בוני המגדל והעיר. הנה דברי מדרש בראשית רבה (לח, ו) במקורם: |
ר' יוחנן אמר: "ודברים אחדים" – שאמרו דברים חדים על: "ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו', ד)… אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים, וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל, ונעשה עבודת כוכבים בראשו, וניתן חרב בידה, ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה.
|
מתברר אפוא שהמדרש קושר בין מגדל בבל לבין עבודת כוכבים שנעשתה בראשו, מה שתואם את ידיעותינו על תכליתם של המגדלים שנבנו במקדשיה של בבל ועל השימוש שנעשה בהם. אולם המדרש אומר יותר מכך: יסודה של האלילות הזאת הוא בגאוותו ובטיפשותו של האדם, הסבור שהוא יכול לחרוג מגבולותיו האנושיים. הודות לתבונתו ולכישרונו הטכני, שבהם נתברך על ידי בוראו, הוא סבור שיוכל לפלוש לתחום האלוהי, לכפות עצמו על "העליונים" ולהתהלך עמם כשווה. אין זו אלא הכרזת מלחמה נלעגת של האדם על ה'. חז"ל היו קרובים הרבה יותר מפרשני ימי הביניים "רודפי הפשט" לרקע הממשי של סיפור מגדל בבל, הן מבחינת הזמן שבו חיו והן מבחינת המקום. הם חיו בארץ ישראל או בבבל עצמה, בתקופה ששרידי המגדלים בבבל, וכן שרידי העיר בבל, היו עדיין ניכרים לעין ומרשימים את עין רואיהם (דורות על גבי דורות נטלו תושבי המקום את הלבנים השרופות ממגדל בבל כדי לבנות בהן את בתיהם). והרי הערכה, כמעט ארכיאולוגית, מפי אמוראים מבבל, על מידותיו של מגדל בבל ומה שנותר ממנו (בראשית רבה ל"ח, ח): |
אמר ר' חייא בר אבא: המגדל הזה שבנו, שלישו נשרף ושלישו שקע ושלישו קיים, ואם תאמר שהוא קטן [השליש הקיים], ר' הונא בשם ר' אידי אמר: כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאילו חגבים.
|
בתקופתם של חז"ל עוד היו למיתוס האלילי הקדום מהלכים באזור זה, והקישור בינו לבין השרידים העתיקים הניכרים לעין בבבל, ובין שני אלו לסיפור התורה המגיב עליהם, היה אך טבעי ומובן.
ה. הפרשנות המילולית בעקבות הרקע הממשי
על פי תפיסה זו של סיפורנו, המשותפת לחז"ל ולפרשנים בני ימינו4, סיפורנו עוסק בחטא החמור של האנושות: במרד שלה נגד ה'. מרד זה, יסודו בגאוותה של האנושות – בחתירתה לטשטוש התחום בין האנושי לבין האלוהי, ופריו הרי הוא האלילות והמיתוס האלילי5.
ו. סיפורנו וסיפור הגירוש מגן העדן
מכמה בחינות מהווה סיפורנו המשך לסיפור חטאו של האדם בגן העדן. בשני הסיפורים ישנה הנמקה לחולשות יסודיות הניכרות במין האנושי. סיפור הגירוש מגן העדן מנמק את ההכרח המלווה את האדם להיאבק על קיומו בתחומים הבסיסיים ביותר של חייו: בתחום הקמת המשפחה ובתחום מציאת המזונות לפרנסתו (בשניהם נדמה לאדם שמצבו ירוד ממצבם של בעלי החיים). המרי האנושי של האדם, שהמרה את מצוות בוראו בגן העדן, והביא עליו "דעת טוב ורע" – הוא שגרם לייסוריו. אף שם סיבת המרי היא השאיפה האנושית "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (ב', ה). מאבקיו הקיומיים של האדם שוברים את גאוותו ואת יומרתו להיות כאלוהים. |
ג', כב | הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדו וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעלָם. |
י"א, ו | הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂות וְעַתָּה לא יִבָּצֵר מֵהֶם כּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂות. |
ומכאן גם התוצאה הדומה בשני הסיפורים: כאן – גירוש מגן העדן, וכאן – הפצה ממוקד העצמה האנושית – בבל – על פני כל הארץ. האדם בעליבותו, כפרט הנאבק על מילוי צרכיו הבסיסיים ביותר, וכחלק מחברה השרויה במלחמה מתמדת עם חלקים אחרים במין האנושי, לא יוכל להגיע להאלהת עצמו. דמותו תקטן בעיני עצמו ובעיני זולתו, גאוותו תופר.
ז. מדוע אין לסיפורנו מקבילות חיצוניות
חשיפתן של תעודות ספרותיות מן המזרח הקדמון בדורות האחרונים, גילתה לנו כיצד תיארו וסיפרו עמי הקדם הללו על בריאת העולם, על המבול וההצלה ממנו ועל עוד כמה עניינים שגם תורתנו מספרת עליהם בפרשות הראשונות שלה. מפרשים בני ימינו (וקאסוטו ראש וראשון להם) פקחו את עינינו לראות את ההבדלים הרבים והתהומיים בין סיפורי התורה לסיפוריהם של אותם עמים. כך, בדרך שבה מספרת תורתנו על ראשיתו של העולם וראשיתה של האנושות, כמסיחה לפי תומה, מפקיעה היא את הגרסה המיתולוגית האלילית, ומעניקה לאדם, לכל אדם, את הסיפור הצלול והטהור על בריאת העולם וראשית האנושות, ובכך היא מחנכת לאמונה צרופה, ולהעמקה בטיב בעייתו של האדם, בסיבת תעייתה של האנושות. עימות זה אינו נעשה בגלוי, בדרך פולמוסית, אלא במשתמע בלבד. כך נמנעת התורה מלהעלות את הבלי האלילות על גוויליה, אפילו לצורך שלילתם של אותם הבלים. |
אין להתפלא על חוסר הקבלות לסיפורנו. בתוך העמים השכנים אי אפשר שתימצאנה הקבלות כאלה… לפנינו מעין סאטירה נגד מה שהיה נחשב לפאר ולכבוד בעיני הבבלים, מעין פארודיה… מציאות הקבלות בספרות הבבלית היא מן הנמנעות6.
|
ח. התיקון לעתיד לבוא
הגאווה האנושית והאלילות, הן שהביאו לפירוד החברה האנושית ולפיצול הלשוני והתרבותי שלה. ממהותה של האלילות הוא הריבוי: ריבוי אלים, ריבוי מקומות פולחן (דברים י"ב, ב) וריבוי דרכי עבודה (שם, ל-לא). הפצתם של בני האדם ופירודם הלשוני-תרבותי הם אפוא השתקפות המצב האלילי גם בתחום החברתי. כך נשברה גאוותה של אנושות מאוחדת להרע, וכך נתמעטה יכולתה הטכנית והארגונית לבצע מזימות כגון זו שתוארה בסיפורנו. מעתה יהיו העמים הנפרדים זה מזה, והנבדלים זה מזה בשפתם ובתרבותם, נאבקים ונלחמים אלו באלו בכלי משחית. |
כִּי אָז אֶהְפךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד.
|
והן ההתרכזות סביב מוקד גבוה אחד, המשמש לכל הנפוצים בארץ (ישעיה ב', ב-ג): |
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכון יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעות וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּויִם.
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלהֵי יַעֲקב, וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחתָיו כִּי מִצִּיּון תֵּצֵא תורָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם. |
או אז יחזור גם כישרונו הטכני של האדם לנתיבו הראוי (שם, פסוק ד): |
וְשָׁפַט בֵּין הַגּויִם וְהוכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבותָם לְאִתִּים וַחֲנִיתותֵיהֶם לְמַזְמֵרות, לא יִשָּׂא גוי אֶל גּוי חֶרֶב וְלא יִלְמְדוּ עוד מִלְחָמָה.
|
הערות:
|