יחד עם ההתעוררות המעשית להפצת מצות הנחת התפילין – שהצלחתה ממשיכה, והולכת ומוסיפה – עד היום הזה, הקדיש הרבי כמה שיחות לצד התורני של מצות תפילין, תוך דיון בפרטיה ובהלכותיה.
במאמרנו זה נביא בעז"ה כמה נקודות, ועיקרן סביב המורכבות שבמצות תפילין. מצות התפילין נתפסת בפשטות כדבר אחד, אבל באמת היא מורכבת משני חלקים – תפילין של יד ותפילין של ראש. שתי אלו אינן מעכבות זו את זו, ולדעת רוב מוני המצוות[1], הרי שהן נחשבות לשתי מצוות במנין התרי"ג. נעמיק איפוא ביסוד ההבדל בין שתי התפילין – מחד גיסא, ונחקור גם במדתהתלות והחיבור שביניהן – מאידך גיסא.
*
מדוע באמת נחשבות התפילין לשתי מצוות? הרי לכאורה תוכן התפילין הוא שווה, מדובר באותן ארבע פרשיות, שהאדם מצווה להניח על איברי גופו; מה איפוא מבדיל ביניהן עד כדי החשבתן לשתים?
ובכן, ההבדל הפשוט והבסיסי הוא במקום הנחתן: את אלו מניחים על היד, ואת אלו מניחים על הראש. לכן נקראים אלו 'תפילין של ראש', ואלו 'תפילין של יד'.
עוד הבדל ניכר וגלוי הוא במספר הבתים: בתפילין של יד ארבע הפרשיות מונחות בתוך בית אחד, ואילו בתפילין של ראש הן מונחות בתוך ארבעה בתים נפרדים[2]א).
*
אלא שלכאורה, הבדל זה אינו מספיק עדיין כדי לחלק את התפילין לשתי מצוות נפרדות.
הרמב"ם כותב כלל[3], שגם כאשר יש שני חלקים במצוה שאינן מעכבים זה את זה –עדיין אין הדבר מספיק כדי לחלקם לשתי מצוות. הוא נותן דוגמא מציצית: בציצית יש את ה'לבן' ויש את ה'תכלת'. שני אלו אינם מעכבים זה את זה [ולכן בזמן הזה – כשאין לנו 'תכלת' – אנו מברכים על ה'לבן' לבד], ובכל זאת הם נחשבים למצוה אחת. "הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה, פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד. כי הכוונה בציצית – 'למען תזכרו', אם כן, כלל הדבר המחייב לזכרון מצוה אחת ימנה".
ועל כך השיג הרמב"ן – לפי סברא זו, "הרי התפילין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה, והענין בהם אחד, למען תהיה תורת ה' בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה"!
הווי אומר: אמנם אלו משפיעים על המוח ואלו משפיעים על הלב – אבל סוף סוף, התוכן של שניהם שווה, "והענין בהם אחד"!
מיישב הרבי ומבאר[4], שבאמת ההבדל בין שתי התפילין עמוק יותר, ויש הבדל בעצם גדר המצוה.
יסוד הדברים בחידושו של הגאון הרוגוצ'ובי בספרו 'צפנת פענח'[5]. הוא מחדש, שבתפילין של יד "המצוה היא ההנחה או הקשירה", פעולת הקשירה; ואילו בתפילין של ראש "המצוה שיהיה מונח", בהוויית התפילין על הראש.
כשנדייק בפסוק נמצא כי החידוש מונח בלשון הכתוב עצמו. התורה אומרת[6]: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך" – לגבי התפילין שעל היד מזכיר הכתוב את מעשה הקשירה: "וקשרתם", ואילו לגבי התפילין של ראש נאמר "והיו": המצוה היא בעצם הווייתם. כך גם מדוייק בלשון הרמב"ם[7], שמונה את שתי המצוות שבתפילין בלשון זו: א) "להיות תפילין על הראש". ב) "לקשרם על היד"[8].
לפי זה מובן היטב מדוע הן נמנות לשתי מצוות, משום שהן חלוקות בעצם גדרן: תפילין של יד מצותן מעשה הקשירה, ואילו בתפילין של ראש המצוה היא בכך שיהיו על הראש. ב)
"תדיר" ו"שאינו תדיר"
הבדל זה שבין התפילין של יד לבין התפילין של ראש – שכאן המצוה היא במעשה הקשירה, וכאן המצוה היא בעצם ההוויה – אינו רק בתוכן המצוה, האם המצוה היא על הפעולה או על התוצאה, אלא שהוא משפיע על משך זמנה של המצוה:
בתפילין של יד, שבהן המצוה היא רק במעשה הקשירה, נמצא שמקיימים את המצוה רק באותו רגע של המעשה – כל הזמן שלאחר מכן, בו התפילין מונחות על היד, אין תוספת במצוה; ואילו בתפילין של ראש, שבהן המצוה היא בעצם קיומן, שיהיו מונחות על הראש, נמצא ש"בכל רגע ורגע שהוא לבוש – מקיים מצוה".
ב'צפנת פענח' מטעים לפי זה, את דברי חז"ל[9] שפירשו את הפסוק[10] "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר", ביחס לציצית ותפילין. "בגדיך לבנים" מתייחס לציצית, ואילו "שמן על ראשך" מתייחס לתפילין. ומזה שנאמר "על ראשך" מובן שהכוונה היא דוקא לתפילין של ראש, ולא לתפילין של יד. מדוע?
משום שדוקא על התפילין של ראש אפשר לומר "בכל עת .. אל יחסר", כיון שמצותן בכל רגע ורגע, כמו הציצית; ואילו בתפילין של יד מתקיימת המצוה בפעולת ההנחה, ולאחר מכן אין תוספת במצוה.
ולפי הבדל זה, מיישב הרבי[11] תמיהה בדברי הרמב"ם, שהתקשו בה האחרונים:
בעוד התורה מקדימה בכל מקום – בכל ארבעת המקומות שהיא מצווה על התפילין[12] – את התפילין של יד לפני התפילין שבראש: "וקשרתם לאות על ידך – והיו לטוטפות בין עיניך"; קדימה המתבטאת בהלכה למעשה, כאשר מקדימים את הנחת התפילין של יד לפני השל ראש –
הרי שהרמב"ם הפך את היוצרות, ובכל פעם הוא מקדים את התפילין של ראש לפני התפילין של יד:
בפתיחתו להלכות תפילין, מונה הרמב"ם את המצוות, וכותב: א) להיות תפילין על הראש, ב) לקושרם על היד[13];
בתחילת ההלכות עצמן הוא כותב: "ארבע פרשיות אלו .. נקראין תפילין, ומניחין אותן על הראשוקושרין אותן על היד";
כשהוא מדבר על כתיבת הפרשיות[14], הוא מתחיל: "כיצד כותבין את התפילין של ראש", ורק לאחר מכן "ושל יד";
גם בעשיית הבתים[15] – קודם "כיצד עושים תפילין של ראש", ורק אחר כך "כיצד עושין תפילין של יד";
כך גם לענין סידור הפרשיות[16], לענין אורך הרצועות[17], לענין קשירת הרצועות בבתים[18] – בכל מקום התפילין של ראש לפני השל יד!
יש המתרצים[19], שטעמו של הרמב"ם הוא משום שקדושת השל ראש חשובה מקדושת השל יד, ולכן הוא מקדים אותם בכל מקום. אבל כבר העירו[20], כי קשה לומר שהרמב"ם שינה מהסדר שבתורה רק בגלל שהתפילין של ראש קדושות יותר. ובפרט, שאם אכן היה הרמב"ם מסדר את המצוות לפי קדושתן וחומרתן, היה לו בהלכות אלו עצמן להקדים הלכות ספר תורה לפני הלכות תפילין, שהרי קדושת הספר תורה חמורה יותר מקדושת התפילין [ובפועל מקדים הרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה לפני הלכות ספר תורה, למרות שקדושת ספר התורה חמורה מקדושת מזוזה ותפילין]!
זאת ועוד:
גם אם אכן קדושת התפילין של ראש מחייבת להקדימן בכל מקום שמדברים על כתיבתן ועשייתן[21], הרי בסדר ההנחה על האדם, בוודאי שיש להקדים את התפילין של יד וברכתן, וכפי שפוסק הרמב"ם עצמו: "וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש[22]".
ואם כן גדלה התמיהה, כאשר גם בענין זה של הנחתן בפועל מקדים הרמב"ם את השל ראש[23]. קודם כל הוא מסביר "היכן מניחין תפילין של ראש", ורק אחר כך היכן של יד[24]; קודם כל הוא מלמד את ברכת התפילין של ראש, ורק אחר כך את ברכת השל יד[25]!
לפי היסוד האמור אפשר לבאר, כי הרמב"ם שינה מהסדר בתורה והקדים בספרו את השל ראש – בהתאם לסדר המיוחד שנקט בו הרמב"ם בספרו ובהלכותיו.
הלכות תפילין נמצאות ברמב"ם בספר אהבה, ספר שענינו הוא – כלשון הרמב"ם[26] – "המצות שהם תדירות, שנצטווינו בהם כדי לאהוב המקום ולזוכרו תמיד" [וכמו שממשיך הרמב"ם: "כגון קריאת שמע ותפילה, ותפילין וברכות, ומילה בכללן לפי שהיא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן"].
אם המדובר בספר זה הוא במצוות תדירות ותמידיות – מובן שנעדיף ונקדים את התפילין של ראש, שבכל רגע שעטורים בהן מקיימים מצוה, על פני התפילין של יד שמצוותן מתקיימת רק בעת מעשה הקשירה[27], בבחינת "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם".
[בדרך זו אפשר להסביר גם את דברי הגמרא[28]: "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן".
גם כאן מקדימים את התפילין בראש לתפילין בזרוע; כי חז"ל כאן באים להדגיש את המצוות התדירות, אלו שהאדם מסובב בהן כל העת (וכפי שמודגש בהמשך הגמרא: "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו") – ובענין זה, הרי העיקר הוא דוקא בתפילין של ראש, שכאמור, גדר מצוותן הוא כל זמן שמונחות עליו].
חובת גברא או שלימות בחפצא?
אחד הדינים הבולטים המדגישים דוקא את הצד השני – את הקשר והתלות בין שתי התפילין, הוא דין הקדימה שביניהן. אמנם התפילין נחשבות כשתי מצוות, ואם יש לאדם רק אחת מהן הוא יכול להניחן בלי חבירו – אבל כאשר יש לאדם את שתי התפילין, הרי שעליו להקדים את התפילין של יד, ורק לאחר מכן את השל ראש. וכדברי הגמרא[29]: "כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, דכתיב: 'וקשרתם לאות על ידך', והדר – 'והיו לטוטפות בין עיניך'".
לכאורה[30], דין זה מלמד על קשר ותלות בין שתי המצוות; אם לא היה ביניהן קשר כלל – לא היינו יוצרים משניהם סדר אחד, ולא היתה משמעות מי קודם למי.
אלא שאין הדברים מוכרחים. אפשר לטעון, שבאמת אין קשר בין המצוות; התפילין של יד אינן זקוקות לתפילין של ראש שבאות לאחריהן, והתפילין של ראש אינן זקוקות לתפילין של יד שבאות לפניהן. כל מצוה עומדת לעצמה. מדוע איפוא יש צורך להקדים את התפילין של יד? – נסביר, שזהו דין נוסף, דין ב"גברא" בלבד, ואין לו השפעה על ה"חפצא" של מצות תפילין. האדם מצידו הוא שנדרש לנהוג בסדר זה של הקדמת התפילין של יד, למרות ששתי המצוות כשלעצמן מתקיימות היטב גם לולי זאת. ג)
*
ואכן, הבנה זו – שהקדמת התפילין של יד לפני השל ראש היא חובת ה"גברא" בלבד – מתאימה באותה פיסקא שציטטנו, המוכיחה את סדר ההנחה מהסדר בפסוק: קודם כל "וקשרתם לאות על ידך", ורק לאחר מכן "והיו לטוטפות בין עיניך";
אולם הגמרא שם ממשיכה ואומרת דין נוסף, שמביא אותנו להבנה מעמיקה יותר בענין:
סדר הקדימה בין התפילין הוא לא רק בהנחתן, אלא גם בחליצתן. וכאן, כמובן, הסדר הוא הפוך, דין קדימה שלילי: קודם כל צריך לחלוץ את השל ראש, ורק אחר כך את השל יד. למה גם בשעת החליצה על האדם לדאוג לכך שהתפילין של יד יישארו אחרונות?
לומדת זאת הגמרא מהלשון "והיו לטוטפות בין עיניך" – כי הלשון "והיו משמע שתים[31]", ומכאן ש"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים". כלומר: לא רק שצריך להקדים את הנחת השל יד לפני הנחת השל ראש, אלא שהשל ראש ("לטוטפות בין עיניך") זקוקים ל'תמיכתם' הצמודה של התפילין של יד במשך כל זמן הווייתן. ולכן אי אפשר לחלוץ את השל יד לפני שחלצנו את השל ראש.
כאן כבר רואים תלות בין שני התפילין מבחינת ה'חפצא'. זה לא רק דין באדם המניח, שהוא מצידו צריך להקדים אלו לאלו, אלא זהו דין בתפילין של ראש עצמם: שלימות המצוה של תפילין של ראש היא רק כאשר מונחים התפילין הנוספים על היד[32]ד).
*
ולפי זה עולה, כי יש בתפילין של יד שני ענינים, "שני דינים":
יש את מצות התפילין של יד עצמה, וכאמור, מצוה זו היא רק בפעולת הקשירה, "וקשרתם לאות על ידך". מצוה זו שונה וחלוקה בגדרה ממצות התפילין של ראש, שכן המצוה של יד היא בפעולת הקשירה, ואילו המצוה של ראש היא בהווייה, "והיו לטוטפות בין עיניך";
ויש דבר נוסף בתפילין של יד, לא בתור מצוה בפני עצמה, אלא בתור חלק ופרט בקיום מצות של ראש – כדי שהתפילין של ראש "יהיו" כדבעי, הרי שהם זקוקים לכך שיהיו לצידן התפילין של יד. ולכן למעשה, יש מצוה בלבישת התפילין של יד במשך כל הזמן, כמו התפילין של ראש.
ולפי זה מתרץ הגאון הרוגוצ'ובי[33] את דברי התוספות[34], שהתפילין של יד ושל ראש נחשבות "מצוה אחת" – ולכאורה, הרי מפורש בש"ס[35] שהן שתי מצוות?
אלא: זה שהן נחשבות לשתי מצוות הוא כשמדברים על פעולת הקשירה של יד, אולם כשמדברים על המשך קיומן של התפילין על היד – הרי לענין זה אין חשיבות לשל יד בפני עצמה, אלא היא פרט ותוספת בשלימות התפילין של ראש, כאמור. ה)
הקדמת התפילין של יד – גם בדיעבד
אך גם לאחר שהסברנו כי יש קשר ב'חפצא' בין שני התפילין, וכי התפילין של ראש זקוקים הם לתפילין של יד כדי להגיע לשלימותם, הרי שעדיין יש מקום לחקור – האם התפילין של ראש צריכים רק את הוויית התפילין של יד, את קיומם על היד, אבל אין להם צורך בפעולת ההנחה והקשירה גופא; או שהתפילין של ראש צריכים גם את פעולת ההנחה של התפילין של יד, וגם היא מוסיפה בשלימותם.
חקירה זו תבאר לנו את מחלוקת הפוסקים[36], במקרה שאדם הניח את התפילין של ראש לפני התפילין של יד – האם עליו לחלוץ את התפילין של ראש ולחזור להניח כסדרן, או שדי בכך שהוא עכשיו יניח את התפילין של יד והם יצטרפו לתפילין של ראש, למרות שפעולת ההנחה שלהם מאוחרת יותר.
אם נלמד שהתפילין של ראש זקוקים רק להווייתם של התפילין של יד – הרי שאמנם האדם מצידונדרש לכתחילה להקדים את הנחת התפילין של יד, אבל בשביל השלימות של תפילין של ראש (ה"חפצא") די בכך שהתפילין של יד מונחים על ידו, ולכן בדיעבד, אין צורך לחלוץ את השל ראש ומספיק שהוא מיד יניח את השל יד, וכך תגיע מצות השל ראש לשלימותה;
אולם אם נוסיף שהתפילין של ראש צריכים גם את פעולת ההנחה של השל יד, וכדי שתהיה שלימות בתפילין של ראש צריכה להיות קודם פעולת הנחה מוקדמת של יד, ודוקא כך מגיעה מצות התפילין לשלימותה – אזי סדר זה מעכב הוא, ולכן במקרה כזה יזדקק האדם לחלוץ את השל ראש ולחזור להניח כסדרן[37].
*
הרבי מבאר, כי ביסודה של חקירה זו נחלקו הגמרא והמכילתא.
כפי שהזכרנו, הגמרא לומדת את דין התלות שבין השל יד והשל ראש מהפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" שבספר דברים, מהמילה "והיו" לומדים ש"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים"; אולם פסוק זה אינו הפעם הראשונה בתורה שנצטווינו בתפילין. הפעם הראשונה שנאמר הציווי על תפילין מוקדם הרבה יותר, מיד בעת יציאת מצרים, בפרשת בא, שם נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך".
ואכן, במכילתא לומדים את סדר הקדימה שבין התפילין, כבר מאותו פסוק: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך – כל זמן שתפילין של יד ביד – תן של ראש בראש. מכאן אמרו: מצות תפילין, כשהוא נותן נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש ואחר כך של יד".
מהו יסוד ההבדל? מדוע הגמרא לומדת את דין התלות דוקא מפסוק מאוחר יותר – הפסוק "והיו לטוטפות בין עיניך" שבספר דברים, ואילו המכילתא לומדת דין זה עצמו כבר מהציווי הראשון על תפילין שבפרשת בא?
אלא, שאכן הגמרא והמכילתא חלוקים באותה החקירה[38]:
בגמרא למדו: "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים". כלומר: לפי הגמרא, התפילין של ראש אינם זקוקים לפעולת הקשירה המוקדמת של יד, וכל שהם צריכים הם את הווייתם של התפילין של יד – ולפי זה, כאמור, אם אדם הניח בטעות את השל ראש קודם, אינו מוכרח לחולצם, והעיקר שעכשיו יצרף אליהם את השל יד;
אולם המכילתא מדגישה בלשונה: "כל זמן שתפילין של יד ביד – תן של ראש בראש. מכאן אמרו: מצות תפילין, כשהוא נותן נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש ואחר כך של יד". כלומר, ההנחה המוקדמת של התפילין של יד אינה רק בתור אמצעי כדי שהתפילין של ראש לא יהיו 'לבד' ("כל זמן שבין עיניך יהיו שתים") – אלא שיש בה מטרה כשלעצמה, כך דוקא מגיעה "מצות תפילין" עצמה לשלימותה – דוקא כאשר מניחים קודם כל את השל יד ורק אחר כך את השל ראש[39]. לכן גם בדיעבד צריך האדם לחזור ולהניחם דוקא לפי סדר זה.
ומכאן גם ההבדל במקור הלימוד:
לפי הגמרא, לומדים זאת רק מהפעם השלישית שבה מצווה התורה על מצות התפילין, ומכאן שהתלות אינה חלק מעצם מצות תפילין, אלא דין נוסף, כדי ש"בין עיניך יהיו שתים";
אולם לפי המכילתא, הקשר בין שני התפילין המתבטא בסדר קדימתם, הוא דין עיקרי ויסודי בתוך "מצות תפילין" הכללית, ולכן התורה מלמדת אותו מיד כשנאמר הציווי על מצות תפילין בפעם הראשונה.
הבדל זה גם מדוייק בלשונות הכתובים[40]:
הגמרא לומדת את סדר הקדימה מהפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", פסוק המדגיש את ההבדל בין שתי התפילין, ואת העובדה שהם מחולקים לשני משפטים שונים: א) "וקשרתם לאות על ידך", ב) "והיו לטוטפות בין עיניך". לכן, גם כשלומדים מכאן שצריך להקדים את השל יד, הרי שזהו דין נוסף על עצם מצות התפילין, והוא רק אמצעי בכדי ש"בין עיניך יהיו שתים", כי בעצם התפילין הם נפרדים זה מזה;
אולם המכילתא לומדת זאת מהפסוק "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", פסוק שבו אין הבדל בין שתי התפילין, ועל שתיהן יחד נאמר "והיה" אחד[41]ו). לכן, כשלומדים מכאן על דין הקדימה, הרי שזה באופן שיש קשר חזק בין שתי התפילין, ולכן הסדר שביניהם נדרש אפילו בדיעבד.
א)
מבחינת התוכן הפנימי של הענין, מבאר הרבי ('לקוטי שיחות' חלק לט, ע' 27 ואילך), שני ההבדלים הללו תלויים זה בזה:
התפילין של יד ענינן הוא עבודת המדות שבלב, ולכן מניחים אותן על הזרוע כנגד הלב, כדי לשעבד לקב"ה את "הלב שהוא עיקר התאוות"; ואילו התפילין של ראש ענינן הוא עבודת המוח והשכל, ולכן מניחין אותן "על הראש כנגד המוח" (שולחן ערוך אורח חיים סי' כה סעיף ה).
ולכןנשתנוהתפיליןאלומאלו–כיישהבדלביןהאופןשבומשפיעיםעלהשכלשבמוחלביןהאופןשבומשפיעיםעלהרגששבלב:
התפיסהשלהשכלבכלדברהיאבדרךמסודרת, עלידיהתחלקותופרטים.השכלמנתחאתהרעיוןומפרידולחלקים, בודקומשווהכלחלקבנפרד–ודוקאבדרךזוהואמחליטאםלהשתכנע, לקבלאתהרעיוןולהיותמושפעממנו [אולא].השכלאינומסוגללקבלדברכשהואבבחינת 'כלל' מופשט,אלאדוקאכאשרהואמתחלקומתפרטלפרטיוהשונים.
לכןהתפיליןשלראש, שנועדו 'לשכנע' אתהשכלשבראש, באותמחולקותומפורטותבסדרמסודר:כלפרשהבביתאחר, ארבעפרשיותבארבעהבתיםנפרדים;
אולםהתפיסהשלהלבהיאדוקאבדרךשלרגשכולל, רגשבוערונלהבשמתרכזסביבנקודהאחת,התפעלותוהתרגשותבלתימוגבלים. הלבאינומתעמקבפרטיםהקטניםשלכלדבר–אלארואהאתהדברבנקודתמבטכוללתובלתימתחלקת.
ולכןהתפיליןשליד, שכנגדהלב, אינןמתחלקותלארבעבתים, אלאמתאחדותלביתאחדוכולל.
ב———–
ב)
גם ביאור זה מובן היטב לפי התוכן הפנימי של המצוות:
התפילין של ראש, שענינן הוא לפעול על המוח שבראש, המצוה שבהן היא בעצם הוויית התפילין על הראש. האדם צריך לקחת את תוכן התפילין, עבודת ה' ויחודו, ולדאוג לכך שתוכן זה יהיה מונח על ראשו, יחדור וישפיע.
אבל בתפילין של יד, שמכוונות לפעול על רגש הלב, אי אפשר לדרוש מהאדם שהתפילין אכן יהיו קבועות בלבו. אצל רוב בני האדם, אין אפשרות לבטל לגמרי את המשיכה הטבעית של הלב לעניני עולם הזה, וכידוע שאין לבו של האדם ברשותו "להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת" (כלשון התניא בפרק יז).
לכן אין מצות תפילין של יד – דהיינו שעבוד תאוות הלב – "שיהיה מונח", אלא רק מעשה הקשירה. זאת אומרת: למרות שאין האדם יכול להפוך את לבו מתאוות העולם לאהבת ה' באמת, שיהיה משועבד בתמידיות לאהבת ה', בכל זאת עליו לקשור את לבו, בדרך כפייה, לשלוט על עצמו שלא להוציא את תאוותו מן הכח אל הפועל.
ג——————————
ג)
ואם נרצה "לתרגם" סברא זו למשמעותה הפנימית, נאמר כך:
יש שני חלקים בעבודת ה'. יש את התפילין של יד שמסמלות את כפיית תאוות הלב והביצוע המעשי, ויש את התפילין של ראש שמסמלות את הלימוד וההבנה. שני החלקים הללו עומדים כל אחד לעצמו, ואין ביניהם קשר ותלות.
זה שצריך להקדים את התפילין של יד – היראה המעשית – הוא הוראה לאדם, דין ב'גברא': למרות ששני החלקים הללו – מבחינה אובייקטיבית, ה'חפצא' – אינם תלויים זה בזה וכל אחד עומד לעצמו, הרי שהאדם מצידו נדרש להקדים את החלק של יראת ה' מבחינה מעשית – תפילין של יד – ורק אחר כך להתעסק בחלק של הלימוד וההבנה – תפילין של ראש. "יראתו קודמת לחכמתו".
ד———————————
ד)
גם תלות זו בין המצוות מבוארת היטב לפי פנימיות הענינים:
החשיבות של יראת ה', כפיית תאוות הלב המיוצגת בתפילין של יד, אין פירושה רק שהאדם מצידו נדרש ליראת שמים, למרות שעבודת השכל, לימוד התורה המיוצגת בתפילין של ראש, מתקיימת היטב גם בלעדיה;
האמת היא, שהיראה נדרשת כחלק מלימוד התורה, והיא מוסיפה שלימות בלימוד התורה. ולא רק כהקדמה ללימוד התורה, אלא גם בשעת לימוד התורה גופא, ביחד עם העבודה שבשכל, צריכה להיות היראה וכפיית התאוות – "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים".
כדי שעבודת המוח תהיה כדבעי, מוכרח שגם לבו יהיה "קשור" ומשועבד במשך כל היום, כמובן בפשטות, שאם לא יהיה שולט על תאוות לבו הרי זה יבלבל לעבודת המוח, ודוקא כך "חכמתו מתקיימת".
ה"חפצא" של התפילין של ראש – לימוד התורה ועבודת המוח – מגיע לשלימותו רק כאשר יש לצידו את התפילין של יד, יראת שמים וכפיית תאוות הלב.
ה—————————-
ה)
גם "שני דינים" אלו מבאר הרבי על פי פנימיות הענינים ('לקוטי שיחות' חלק לט, ע' 28 ואילך):
בהתחלת עבודת ה', כאשר האדם בא ומתחיל להניח תפילין, הרי שעולם השכל ועולם הרגש הם שני עולמות נפרדים, ואי אפשר להשוות בין השגת השכל, שהיא באופן של "והיו" – הויה תמידית, לבין עבודת ה' בלב, שהוא גשמי וחומרי וההשפעה עליו מוגבלת. יש חלוקה בין 'יד' ל'ראש';
אולם כאשר האדם מתעלה בעבודתו, הרי שהוא מגיע למדריגה נעלית שבה עולם הרגש, המדות שבלב, אינם עוד ענין בפני עצמו, אלא הם נגררים ומתאחדים עם השגת השכל שבמוח ונעשים לדבר אחד. אז כבר אין חלוקה בין ה'יד' ל'ראש', אלא ה'יד' נעשית פרט וחלק בהשגת ה'ראש'. [בלשון החסידות: "השגת איזה דבר מצד פנימיות השכל היא באופן שהאדם נדבק בזה בכל מציאותו, באופן שהמדות נגררות בדרךממילא אחר ההשגה" – "המדות נטפלות לעבודת המוחין ונגררות אחריהן"]. והענין עמוק (ראה גם במסגרת: "שתי 'סגולות' בתפילין").
ו———————————–
ו)
מה הביאור של שיטה זו בפנימיות הענינים?
אפשר להבין כי האדם מצידו צריך להקדים את היראת שמים לפני הכל; אפשר גם להבין שלימוד התורה זקוק ל'תמיכה' צמודה של יראת שמים, ולכן התפילין של ראש אינם מגיעים לשלימותם בלי תפילין של יד שיהיו עמם.
אולם מדוע צריכה התפילין של ראש את פעולת ההנחה המוקדמת של תפילין של יד? מדוע אם הנחנו בטעות את השל ראש לפני השל יד, הרי שיהיה חסר בשלימות המצוה, גם כאשר מיד השלמנו והנחנו את השל יד גם כן לצידן?
מכאן למדנו שיש מעלה עצמית בתפילין של יד ביחס לתפילין של ראש, והשלימות של מצות התפילין היא רק כאשר אכן "מרגישים" את מעלת התפילין של יד על התפילין של ראש, דבר המתבטא בקדימת פעולת ההנחה לזו של ראש.
התפילין של יד, שתוכנם הוא כפיית התאוות והמדות שבלב, יש בהם ביטוי לנקודת הביטול כלפי הבורא, המתבטאת בכך שהאדם כופה את עצמו ומתגבר על תאוותיו, נגד רצונו; לא כן התפילין של ראש, עבודת המוח וההשגה, שהיא עבודה נעימה שיש בה תענוג, ופחות מתבטא בה הביטול המוחלט כלפי הקב"ה.
רעיון זה מודגש במאמר הבעל שם טוב ('כתר שם טוב', הוספות סי' צב) – המבאר את סדר קדימת של יד לשל ראש, בהנחת התפילין של הקב"ה כביכול:
התפילין של הקב"ה הם עם ישראל, כמאמר (ברכות ו, א): "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו – ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובתוך "תפילין" אלו – עם ישראל – הרי ה"של יד" מרמז על אנשים פשוטים, וה"של ראש" מרמז על בעלי תורה. בהנחת התפילין שלמעלה הרי שהעבודה בקבלת עול, זו של אנשים פשוטים, קודמת ונעלית לעבודתם של בעלי המוחין בידיעת והשגת התורה.
מצוה גדולה ומכופלת
ההגדרה של תפילין כשתי מצוות, מגדילה ומכפילה את חשיבותו של 'מבצע תפילין' – לא מדובר בזיכוי הרבים במצוה אחת בלבד, אלא בשתי מצוות.
ואכן, כאשר הכריז הרבי על 'מבצע תפילין', התעוררה מאליה השאלה: הרי קיימים תרי"ג מצוות – מדוע לייחד דוקא את מצות תפילין מתוך כל המצוות?
על כך השיב הרבי ('לקוטי שיחות' חלק ו, ע' 272): היסוד לכך הוא בתורה עצמה – התורה היא שייחדה מצוה זו ונתנה לה מעמד מיוחד. כך אומר הכתוב (בא יג, ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך – למען תהיה תורת ה' בפיך". וחז"ל למדו מפסוק זה (קידושין לה, א): "הוקשה כל התורה כולה לתפילין".
ואמנם, יש עוד מצוות שבהן מצינו ביטויים דומים – אבל ה'היקש' של כל התורה לתפילין יש בו תוקף מיוחד, שכן למדים ממנו הלכה למעשה [כהמשך דברי חז"ל: "מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות"].
בנוסף לתשובה זו שהשיב הרבי מיד בתחילת ה'מבצע', הרי לאחר מכן הוסיף עוד (שיחת יו"ד שבט תשכ"ט), שבאמת לא מדובר רק במצוה אחת מתוך התרי"ג, אלא בשתי מצוות.
בנוסף לתשובה זו שהשיב הרבי מיד בתחילת ה'מבצע', הרי לאחר מכן הוסיף עוד (שיחת יו"ד שבט תשכ"ט), שבאמת לא מדובר רק במצוה אחת מתוך התרי"ג, אלא בשתי מצוות.
ובדרך זו, פירש הרבי רמז מעניין בדברי חז"ל האמורים:
לכאורה, כיון שההיקש של התפילין הוא למצוות התורה ["מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות"] – מדוע נוקטים חז"ל בלשונם "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" [על יסוד לשון הכתוב: "למען תהיה תורת ה' בפיך"], ולא "הוקשו כל המצוות לתפילין"?
אלא, שמצות תפילין כוללת בתוכה שתימצוות מתוך התרי"ג, ונמצא שמחוץ למצוות התפילין קיימים עוד שש מאות ואחת עשרה, תרי"א מצוות. זהו שהוקשה התורה לתפילין: "תורה" בגימטריא שש מאות ואחת עשרה, כדברי חז"ל (מכות כג, ב) – ושתי המצוות של תפילין הוקשו לכל יתר המצוות, שהם במספר שש מאות ואחת עשרה, כמנין "תורה".
שתי 'סגולות' בתפילין
בעוד שבועות מספר, ימלאו ארבעים שנה להכרזתו של הרבי על 'מבצע תפילין' (תשכ"ז-תשס"ז). היו אלה ימים של כוננות מלחמה, כאשר האויב הרים ראש ופחד ובהלה אחזו בעם היושב בציון. אז העלה הרבי על נס את מצות התפילין, כמצוה גדולה וחשובה בכלל, וכמצוה שיש לה סגולה מיוחדת להפחדת האויב בפרט.
ואכן, גם בענין זה – סגולתה המיוחדת של מצות תפילין להטיל פחד ומורא על אויבי ישראל – באה לידי ביטוי המורכבות שבמצות תפילין, החלוקה לתפילין של יד ושל ראש, וגם – לאידך גיסא – התלות ביניהן, כדלקמן.
*
ארבע פעמים מצווה התורה על מצות התפילין, שתים מהן בפרשיות שנאמרו מיד ביציאת מצרים – פרשת 'קדש' ופרשת 'והיה כי יביאך'; ועוד שנים בפרשיות שנאמרו כארבעים שנה לאחר מכן, לפני הסתלקותו של משה רבינו וכניסת ישראל לארץ על ידי יהושע – פרשת 'שמע' ופרשת 'והיה אם שמוע'.
יש כאן בעצם שתי קבוצות, שכל אחת מורכבת משתי פרשיות – והנה קיים הבדל לשוני בולט בין שתי הקבוצות:
בקבוצה הראשונה, בשתי הפרשיות שנאמרו מיד ביציאת מצרים, התורה כוללת את שתי התפילין בחטיבה אחת: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך";
אולם בקבוצה השניה, בפרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', התורה מפרידה את התפילין לשני משפטים: "וקשרתם לאות על ידך – והיו לטוטפות בין עיניך"; "וקשרתם אותם לאות על ידכם –והיו לטוטפות בין עיניכם".
מדוע באמת "התרופף" הקשר? למה ביציאת מצרים נחשבים התפילין של יד ושל ראש חטיבה אחת – ואילו כשעומדים להיכנס לארץ מפרידים ביניהן?
מבאר הרבי כך ('לקוטי שיחות' חלק ט, ע' 55 ואילך):
בסגולת התפילין כנגד האויב מצינו שני ענינים:
א) דברי הגמרא (ברכות ו, א): "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' – אלו תפילין שבראש". כאשר רואים "עמי הארץ" את שם ה' שעל בני ישראל, הם מפחדים מפני ישראל ובכלל לא נלחמים עמם.
ב) המבואר בראשונים (הלכות קטנות להרא"ש הל' תפילין סט"ו): "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה 'וטרף זרוע אף קדקד'". כלומר, שכאשר מאיזו סיבה שתהיה הגויים כן נלחמים עם ישראל, הרי שהתפילין מסייעים לנצחם.
בין שני הענינים יש הבדל גדול לעניננו – המורכבות שבתפילין:
בענין השני, פועלות שתי התפילין פעולות נפרדות. בזכות השל יד – "וטרף זרוע", ובזכות השל ראש – "אף קדקד". וכמפורש ברבינו בחיי (ס"פ מטות): "וטרף זרוע – בזכות תפילין שבזרוע; אף קדקד – בזכות תפילין שבראש".
אולם בענין הראשון, "ויראו ממך", הרי שבכלל לא נזכרים תפילין של יד בתור ענין בפני עצמו. מוזכרים רק התפילין של ראש, שהן אלו שגלויות ונראות לעיני הגויים ומטילים עליהם פחד ומורא (בעוד התפילין של יד מכוסות); אולם מובן שיש כאן גם תפילין של יד, כיון שדוקא על ידי התפילין של יד מגיעים התפילין של ראש לשלימותן (שלכן צריכים להניח את התפילין של יד עוד לפני השל ראש). הווי אומר: התפילין של יד "תומכים" בתפילין של ראש, ואינן פועלות בתור ענין בפני עצמו.
ומעתה יתבאר:
כשיצאו ישראל ממצרים היה משה רבינו אמור להכניסם לארץ ישראל, ואז היתה הכניסה ללא מלחמה כלל, כי האומות לא היו מעיזים להילחם עם ישראל כלל. וכמו שכתוב בשירת הים: "נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד". ולכן בפרשיות שנאמרו אז – 'קדש' 'והיה כי יביאך' – באות התפילין של יד ביחד עם התפילין של ראש, כחטיבה אחת ("והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך"), כי במצב כזה שתי התפילין פועלות בבת אחת את ה"ויראו ממך";
אולם לאחר מכן, כשעמדו להיכנס לארץ בפועל על ידי יהושע, ידעו שכן יהיה צורך במלחמות, הגויים כן ילחמו בישראל ויהיה צורך לנצחם באופן של "וטרף זרוע אף קדקד". לכן כאן – בפרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע' – מתחלקות התפילין לשתים, "זרוע" במשפט אחד ("וקשרתם לאות על ידך") ו"קדקד" במשפט שני ("והיו לטוטפות בין עיניך").
*
וכשנעמיק יותר, הרי שהבדל זה בין שתי קבוצות הפרשיות – האם שני התפילין באים בנפרד או כחטיבה אחת – נובע מהבדל בעצם התוכן של התפילין:
בשתי הפרשיות שנאמרו ביציאת מצרים, התוכן של התפילין נאמר בלשון יחיד – "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". התפילין באים להיות אות וזכרון לדבר אחד – ליציאת מצרים; ואילו בשתי הפרשיות שנאמרו לפני הכניסה לארץ, התוכן של התפילין נאמר בלשון רבים – "וקשרתם לאות על ידך והיולטוטפות בין עיניך", "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם". התפילין מהוות אות לדברי התורה בלשון רבים.
והדברים תלויים זה בזה:
בעת יציאת מצרים, היה גילוי אלוקי על טבעי, המביא להתבטלות של כל הפרטים באדם ובעולם. הגילוי המופלא מביא לאיבוד חשיבותם וערכם של הפרטים השונים, והכל מתאחד סביב הגילוי של הקב"ה האחד והיחיד. לכן כאן יש תוכן אחד בתפילין – גילוי אלוקי על טבעי של יציאת מצרים, המביא לידי כך שבאדם לא מורגש כל כך ההבדל בין היד ובין הראש, הכל מתבטל באותה מידה לקב"ה, לא מרגישים הבדל בין "זרוע" ל"קדקד", והכל בא בחטיבה אחת;
אולם לאחר מכן, כאשר עומדים להיכנס לארץ ישראל ופועלים יותר בדרך טבעית, האחדות המוחלטת אינה מורגשת בעוצמה כה גדולה, וכן נרגשים הפרטים השונים שבאדם ובבריאה. ובעצם, יש בכך יתרון ומעלה, שכן המטרה היא לא לבטל את הפרטים השונים, אלא לחבר גםאותם בעצמם עם האמת האלוקית.
לכן כאן התפילין כבר לא באות כדבר אחד, אלא יש כמה דברים – "והיו" לשון רבים; דברי התורה באים ומזככים את האדם מבחינה פנימית, והם משפיעים על הראש בנפרד ועל היד בנפרד, כל פרט לפי ערכו. ובהתאם לכך, התפילין באים בתור שני ענינים, "וקשרתם לאות על ידך – והיו לטוטפות בין עיניך".
[1]. ספר המצות להרמב"ם מצות עשה יב-יג. ספר מצוות גדול עשין כא-כב. חינוך מצוה תכא-תכב. ועוד. [אבל לדעת הזוהר – ח"ב צא, א. ח"ג רנז, א – שתי התפילין הן מצוה אחת].
[2] . ולכן דוקא בתפילין של ראש נאמר לשון "לטוטפות" ("לטוטפות בין עיניך") – וכדברי רש"י על התורה בסוף פ' בא: "על שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים".
ולהעיר, שבפרשת ואתחנן (ו, ח) מפרש רש"י את ה"לטוטפות" על שם מנין הפרשיות: "על שםמנין פרשיותיהם נקראו טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים". ולכאורה דבריו אלו צריכים ביאור, שהרי החידוש של תפילין של ראש הוא רק במנין הבתים – ואילו המנין של ארבע פרשיותאינו מיוחד רק לתפילין של ראש, אלא הוא קיים גם בתפילין של יד?!
וראה ב'לקוטי שיחות' חלק ט ע' 54, שביאר זאת בדרך מחודשת: אמנם בפועל גם בתפילין של יד יש ארבע פרשיות, כיון שארבע פרשיות אלו עוסקות בענין התפילין, אבל אין חשיבות והדגשה על עצם המספר שלארבע (העיקר הוא רק שיהיו כל הפרשיות העוסקות בתפילין); ואילו בתפילין של ראש יש הקפדה על "מנין פרשיותיהם" שיהיו ארבע. ומגדר זה יכולה להיות אף נפקא מינה להלכה – לענין איסור "בל תוסיף". עיין שם בארוכה.
[3]. ספר המצוות שרש יא.
[4]. 'לקוטי שיחות' חלק לט, ע' 24 ואילך.
[5]. על הרמב"ם הלכות תפילין פרק ד הלכה ד. 'צפנת פענח' מהדורא תנינא ע, ד. פט, א. [וראה גם 'גליוני הש"ס' לירושלמי זרעים כרך א אות מד].
[6]. ואתחנן ו, ח.
[7]. מנין המצוות שבריש הלכות תפילין.
[8]. ולהעיר מדרישה לטור אורח חיים סימן כה, אות א, בשם המהר"ל.
[9]. שבת קנג, א.
[10]. קהלת ט, ח.
[11]. 'לקוטי שיחות' חלק לט, ע' 22 ואילך.
[12]. בא יג, ט. שם יג, טז. ואתחנן ו, ח. עקב יא, יח.
[13]. וכן בספר המצוות, הקדים הרמב"ם תפילין של ראש (מצוה יב), ורק אחר כך תפילין של יד (מצוה יג).
[14]. תחילת פרק ב.
[15]. פרק ג הלכות ב-ד.
[16]. פרק ג הלכות ה-ו.
[17]. פרק ג הלכה יב.
[18]. פרק ג הלכה יג.
[19]. חמדת ישראל קונטרס נר מצוה מצוה יב-יג. ועוד.
[20]. הגהות עמק המלך על הרמב"ם.
[21]. ולהעיר מדברי הב"ח לטור אורח חיים ר"ס לב, שמפני שקדושת התפילין של ראש חמורה, "על כן חייב לכתוב של ראש תחילה, ואחר כך של יד".
[22]. פרק ד הלכה ה.
[23]. בהגהות טורי אבן לרמב"ם כתב, שהרמב"ם נקט בסדר זה להשמיענו שהתפילין של יד אינו מעכב את השל ראש, ואם יש לו של ראש לבדו – עליו להניח רק אותו. ולכן התחיל הרמב"ם בשל ראש, להורות שיש אפשרות שהאדם יניח אותם קודם, במקרה כשאין לו של יד.
אבל לכאורה ביאור זה אינו מספיק, כיון שהרמב"ם הרי כתב בפירוש (הל' תפילין פ"ד ה"ד) דין זה ש"של יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצוות זו לעצמה וזו לעצמה", ואם כן, למה הוא צריך להוסיף ולרמוז לכך?!
[בשו"ת בנין שלמה ס"ד מתרץ בדרך מחודשת את הסדר ברמב"ם. עיין שם, ואכמ"ל].
[24]. פרק ד הלכות א-ב.
[25]. פרק ד הלכה ד.
[26]. במנין המצוות על סדר ההלכות שבריש ספר היד.
[27]. לפי המבואר כאן, יובן היטב הטעם המבואר בראשונים (תוספות ברכות ס, ב), לשיטה שמברכים על תפילין של ראש ברכה בפני עצמה (ולא מסתפקים בברכה שבירכו על התפילין של יד) – "לפי שהיא חשובה והיא עיקר המצוה" (לשון שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סי' כה סי"ד):
עיקר מצות תפילין היא השל ראש, שהיא מצוה תמידית כל זמן שהוא לבוש בהם, מה שאין כן מצות השל יד היא רק בשעת מעשה הקשירה [ואילו אחר כך לבישת השל יד היא רק פרט וטפל להשל ראש – כדי ש"בין עיניך יהיו שתים", כדלקמן בפנים].
ולהעיר, שגם לפי השיטה השניה (דעת המחבר בשולחן ערוך אורח חיים סי' כה ס"ה וס"ט. וש"נ), שלא מברכים על תפילין של ראש ברכה בפני עצמה, אלא היא נפטרת בברכת "להניח תפילין" שמברכים על של יד – הרי באמת אדרבה, דוקא בשיטה זו מודגשת יותר מעלתם של תפילין של ראש והיותם מצוה מיוחדת וחשובה בפני עצמה, וכמבואר בקבלה, ש"על ידי הברכה של המצוה נמשך בחינת המקיף .. ולכן בתפילין של ראש נחלקו הספרדים והאשכנזים אם יברכו עליה ברכה מיוחדת, מפני שהמקיף דתפילין של ראש גבוה מאד על כן מנהג ספרד שלא לברך דסבירא להו שאי אפשר להמשיך המקיף ההוא" (תורה אור פ' שמות נב, ב).
[לכאורה יש מקום לשאלה: אם כן, שתפילין של ראש אינן זקוקות לברכה מצד מעלתן – מדוע אם שח בין תפילה לתפילה כן צריך לברך על של ראש?!
וראה הביאור בארוכה ב'אגרות קודש' להרבי זי"ע – חלק ב, ע' נו ואילך. ותוספת ביאור, שם בע' רעו].
[28]. מנחות מג, ב.
[29]. מנחות לו, א.
[30]. כל הענין דלקמן – על פי 'לקוטי שיחות' חלק יט, ע' 47 ואילך.
[31]. לשון רש"י על הש"ס.
[32]. וכד דייקת שפיר, הרי שיש צורך בשני הענינים גם יחד, הן בדין הקדימה שמצד האדם המניח (ה"גברא") – כדברי הגמרא בתחילה, והן בדין הקדימה שמצד התפילין עצמם (ה"חפצא") – כמסקנת הגמרא. כי אמנם הקשר שמצד ה"חפצא" הוא חזק יותר, כמובן, אבל מצד קשר זה מספיק להניח את התפילין של יד ושל ראש בבת אחת, שגם אז מתקיים הענין של "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים", ואין הכרח בדוקא להקדים את השל יד; וזו ההוספה שבענין הראשון, דין הקדימה שמצד ה"גברא", שמשמעותו היא שיש בדוקא להקדים את התפילין של יד, ורק לאחריהן("והדר") להניח את השל ראש.
ולפי זה יתבאר, שגם לאחר שהגמרא הביאה את הלימוד מ"והיו" – "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים", הרי עדיין יש צורך בדרשה הראשונה של "וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך". (ראה מה שהתקשה בזה ב'תורה תמימה' ואתחנן ו, ח אות מה). וכן מפורש בכמה פוסקים (שו"ת הרא"ש כלל ג ס"א. ט"ז אורח חיים סי' כה סק"ד. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סי' כה סי"ב. ועוד).
[33]. הל' תפילין שם.
[34]. מנחות לו, א ד"ה סח.
[35]. מנחות מד, א.
[36]. ט"ז אורח חיים סתרפ"ד סק"ד. מגן אברהם שם סק"ה. ועוד.
[37]. ראה גם ספר החיים (להרש"ק) אורח חיים סכ"ה ס"ו. שו"ת הרדב"ז ח"א סתקכ"ט.
[38]. להעיר, שיש בענין זה שיטה שלישית, שיטת הספרי בפ' ואתחנן שם, שהיא כעין שיטה 'ממוצעת' בין הגמרא והמכילתא. ראה ביאור שיטה זו בהרחבה – ב'לקוטי שיחות' שם.
[39]. לפי סברא זו, יובן טוב יותר טעם שיטת המחבר שמברכים על שתי התפילין ברכה אחת בלבד. ולהעיר, שישנן דיעות שאמנם התפילין אינן מעכבות זו את זו, וכאשר יש לאדם רק אחד מהם הוא יכול להניחו לבד ולקיים את מצוותם, אבל כאשר יש ברשות האדם את שתי התפילין הרי שהם כן מעכבות זו את זו (הובא בארחות חיים הל' תפילין סכ"א. אור זרוע ח"א סי' תקעה. הגהות סמ"ק סי' קנג) – שבזה מודגש עוד יותר הקשר ביניהן.
[40]. ראה גם 'לקוטי שיחות' חלק ט, ע' 56 הערה 35.
[41]. וראה בדברי בעל המאור – הובא בר"ן – סוף ראש השנה.